דף הבית | עונת התרבות תשע"ט | לוח אירועים | קטלוג וספריה | הודעות חשובות! | צור קשר | פייסבוק |
דף הבית > הארכיון ההיסטוריאירועים ותערוכותערב עיון : "יום קרב בתש"ח" - קרב לוביה , 9 ביוני 1948 > הקרב על כפר לוביה : רקע, תיאור הקרב ועדויות לוחמים
הארכיון ההיסטורי
אודות הארכיון
"ישראל נגלית לעין" - אלבומי טבעון
סיפורה של האנדרטה
אירועים ותערוכות
מלחמת יום הכיפורים מזווית אישית - שלוש עדויות
ערב עיון : "יום קרב בתש"ח" - קרב לוביה , 9 ביוני 1948
הקרב על כפר לוביה : רקע, תיאור הקרב ועדויות לוחמים
ערב עיון : "מאופוריה ליום כיפור"
תערוכה היסטורית במגדל : "הגדה של מקום"
ערב עיון ותערוכה : מיתוסים מקומיים על רועים ושומרים
תערוכות במגדל המים ההיסטורי
סיפורי מאבק ותקומה
"זיכרון מקומי" : אנדרטאות זיכרון בקרית-טבעון
"טבעון שלי" - פעילות חינוכית
מסיפורי המקום
שורשים תרבותיים בראי הארכיון
"מסביב"
גלריה "תמונוטבעון"
תמונות מן העבר
הקרב על כפר לוביה, 9 ביוני 1948 : רקע, תיאור הקרב ועדויות לוחמים

כתבה: חנה בן-דרור

 

 

תחילתה של מלחמת העצמאות היתה במלחמה על השליטה בכבישים. הערבים הניחו כי שיבוש האספקה יפגע בישובים היהודיים שהיו רגישים לצורך בתחבורה פעילה. תגובת היהודים היתה לשבש את התחבורה ליישובים הערבים אלא שאלו לא היו רגישים לשיבושי תחבורה. מצב זה הוביל להחלטה לכבוש את הכפרים השולטים על הכבישים.        

 

בפברואר 1948 הותקפה שיירה שנסעה מנצרת לטבריה ולא הגיעה ליעדה. מאז ועד הקרב השני על סג'רה שהתקיים לאחר ההפוגה הראשונה נותק כביש זה מנצרת לטבריה. רק הכביש היורד מכפר תבור לכנרת נותר לספק את צרכי עמק הירדן, טבריה והגליל העליון המזרחי ממרכז הארץ. דרך בית שאן אף היא היתה פתוחה אולם כביש זה היה חשוף לאש מצד עבר הירדן. מצוקת הקשר לצפון הארץ, שהתקיים דרך כביש אחד בלבד, הובילה לכיבוש לוביה. כיבוש לוביה מטרתו העיקרית היתה לפתוח את הדרך הראשית לטבריה. כשלון ההתקפה על לוביה ותוצאותיו, כ-40 הרוגים ו-120 פצועים ושבויים, התקבל קשה מאוד על ידי היישוב הישראלי.

 

 

בתמונה: משה וייצנר בכיתת גדוד לוחמי גולני בתש"ח

 

 

 

הקרב על היישוב משמר הירדן בו ישבו שתי מחלקות מגדוד 11 התקיים בערך באותם ימים. מפקד החזית, משה כרמל, היה אמור לקבל החלטה האם להלחם על משמר הירדן או להמשיך בקרב הקשה על לוביה. הוא החליט להעביר את הכוחות שישבו במשמר הירדן לתגבר את הכוחות שלחמו בלוביה. השיקול העיקרי היה החשש כי הכישלון בלוביה יסכן את הכביש היחיד שהוביל מהגליל למרכז הארץ. מפקד פלוגת התגבור שהגיעה ללוביה ממשמר הירדן סרב להיכנס לקרב וכתוצאה מכך הוחלט להסיג את הכוחות.

 

לאחר שנסוגו הכוחות מלוביה לסג'רה הגיעה שיירה ערבית ופתחה בהתקפה על סג'רה. הכוחות שנסוגו מלוביה נלחמו על סג'רה והצילו אותה מנפילה לידי הכוחות הערבים. בזמן ההפוגה נכנס לסג'רה גדוד 12 של גולני ותגבר את הכוחות. לאחר ההפוגה בוצעו שני מבצעים: מבצע ברוש ומבצע דקל. כוחות קאוקג'י תקפו את גדוד 12 והקרב הקשה בסג'רה עמד על חוט השערה. במצב זה הוחלט על ידי משה כרמל שלא לתגבר את הכוחות המגינים על סג'רה שם רוכזו כל הכוחות של קאוקג'י. הוא שלח את הכוח לכבוש את נצרת בה לא היה כוח מגן משמעותי. קאוקג'י שמע בסג'רה על כיבוש נצרת והסביבה על ידי כוחות גולני והורה על נסיגה מאחר וחשש למצוא עצמו מוקף משני הצדדים על ידי הכוחות שהתקדמו לכוונו.

 

  

 

תוכנית הקרב:

 

ב-8 ביוני 1948  נכתבה פקודת הקרב. טור משוריין היה אמור להגיע ללוביה מצד טבריה וכוחות רגלים אמורים היו לתקוף מדרום.  
בכפר לוביה היו מעל 2000 איש כ-400 בתי אב.


גדוד 14 של גולני בפיקוד יעקב דרור משער העמקים שמפקדתו היתה בקרית עמל (בבית מפלגת העבודה) קיבל את המשימה והמ"פ היה חיים לבקוב. חיים קרבי היה מפקד הטור המשוריין.  מגיני לוביה התקיפו את כוחות גולני. הטור המשורין נסוג עם 28 פצועים. באיזור קרני חיטין קיבל הטור המשוריין פקודה לתקוף את הכפר רגלית. 5 מטוסים עירקיים פתחו על מתקיפי הכפר באש והביאו לנסיגתם.

 

 

חיים קרבי:

בעת היציאה לפעולה פיקדתי על כ-80 איש. תחושת האנשים בדרך לקרב היא תחושה של פחד מוות שממנה משתחררים רק אחרי תחילת הקרב. היה לי כבר ניסיון של שנתיים  בקרבות עם פלוגות הלילה של וינגייט. שוחחתי עם אנשי כל המשוריינים. יצאנו לקרב מבלי לדעת מהו היעד. הודיעו לנו כי אנו נבוא לכוון לוביה מצד טבריה ונפגוש כוחות שיבואו אל הכפר מן הצד השני.

בשלב מסוים עמדנו 8 משוריינים מול הכפר ומאות רובאים עלו לכיווננו וירו עלינו מאחורי חומות האבן. כוחות רבים הגיעו לעזרה אל הכפר. המשוריינים התלהטו, אבק השריפה מילא את החלל, כל הצמיגים היו מפוצצים, היינו מטרות עומדות, פצועים שכבו ודיממו על הרצפה, לא היינו יעילים בחום הנורא. המתנו לראות אם יגיעו הכוחות מהצד השני של הכפר, לא היה לנו קשר ולא ידיעות. בקשתי לפנות את הפצועים אולם רכב הפינוי לא הבין אותי כי לא יכולתי לתקשר איתו, וירד לטבריה.

 

הסתובבנו וחזרנו עם צמיגים מפוצצים לכוון טבריה. שני כלי רכב הושבתו בדרך. משאית שעלתה באש עם שלושת מגיניה, ומשוריין נוסף נפגע ואת עצמות נהגו מצאתי עם שוך הקרבות.

המתנתי עם פקודת הנסיגה ככל שניתן על מנת שלא להכשיל את כוח התקיפה הרגלי שהיה אמור לכבוש את הכפר.  

 

יומיים לאחר הקרב הגעתי לביתי ושם ישבתי וכתבתי את כל פרשת הקרב. אישיות מיוחדת שהוכיחה קור רוח בעת הקרב היה גרשון גרינברג. הוא הביט החוצה וראה את כל מה שקרה ואף שמר על קשר עם שאר המשוריינים. היתה לרשותנו חובשת צעירה בת 18 בשם רינה. למרות צפיפות האש הנוראה עברה רינה למשוריינים השונים בכדי לטפל בנפגעים. היא ירדה מפתח תחתי ברכב , פתחו עליה באש, היא עברה אל הפצועים האחרים ושבה לרכב כשהיא צוחקת.  

 

 

 בתמונה: עמיחי בן-דרור והחובשת רינה פריצקר בתש"ח

 

 

עמי בן דרור:

באותה עת לא היו מושגים כמו חובש פלוגתי או גדודי. לא היה בנמצא ציוד רפואי וכל איש רפואה חש שמוטלת עליו אחריות גדולה לחיי הלוחמים. למעט הניסיון שהיה לי מפעילות קצרה בבית חולים רוב אנשי הצוות הרפואי של גדוד 14 היו צעירים שלא ראו דם ומוות בחייהם. רופא מתנדב מאירלנד, מייק גולדברג, שהיה לו ניסיון קרבי, היה האישיות המרכזית בצוות שלנו. את ההכשרה והניסיון רכשנו תוך כדי הקרבות.

 

את הציוד היה צריך לארגן ממקומות שונים, אלונקה ואמבולנס הצלחנו להביא משום מקום. הרופא שאל אותי אם החיילים מחוסנים כנגד מלריה... אלו היו המושגים שלו על צבא מסודר.
רינה מבלפוריה למדה איתנו בכפר ילדים. כאשר ביקשו ממני לשלוח חובש לטור המשוריין שיצא מטבריה בחרתי ברינה, כי ידעתי ששאר החובשים אמורים ללכת ברגל בקרב הרגלי. רינה גררה פצועים מתוך משוריין שעלה באש, פעלה בקור רוח וזכתה לציון לשבח.

 

ביום הקרב על לוביה אספנו את הפצועים כבר בשעות הבוקר. היו לנו כבר בתחילת הקרב כ-70 פצועים מתוכם רבים פצועי בטן שזמנם קצוב ויש להעבירם מהר לטיפול רפואי בסג'רה. קבלתי מחלקה דתית ולה חובש מחלקתי והם היו אלו שהיו אמורים להעביר את הפצועים למרפאה. שלחו לנו משאית אולם היא נתקעה בין הסלעים והיתה מלאה בפגזים. תוך כדי הרחקת הפצועים ירו בנו והמחלצים עצמם החלו להיפצע. שמענו את הפצועים צועקים שמע ישראל! ואת זה קשה מאוד לשכוח. צבא קאוקג'י פתח עלינו בירי מרגמות שני אינץ'. העמסתי על עצמי פצוע ואז נפגעתי מפגיעת פגז מרגמה שפגע בי מבלי להתפוצץ. איבדתי את ההכרה או שנרדמתי...

 

לקיחת אחריות רבה על חיי אנשים בגיל כה צעיר זה נושא שנספג בתוכי ומלווה אותי. המנהיגות שצמחתי לתוכה, שבה היה עלי לפקד בגיל שמונה עשרה וחצי על אחרים, להפעיל אותם ולדאוג לשלומם, זה הפך להיות עניין מרכזי בחיי.

 

לילה לפני הקרב על לוביה נשלחתי לשער הגולן ומסדה שפונו בקרב על עמק הירדן. היינו קבוצה של מושבניקים וראינו פרות גועות בשדה, ירדנו וחלבנו את הפרות בכדי לשחרר אותן מהלחץ. מעמק הירדן נשלחתי לקבל את פקודת הקרב בקרית עמל, משם נשלחתי לכדורי לשטח ההערכות. מן החאן יצאנו רגלית לקרב ובדרך נרדמנו בהליכה. היינו תשושים.

 

הגעתי חבוש אל המרפאה לאחר שפגז חדר אל המרפאה בסג'רה, הרג את הרופא החטיבתי, שהיה מתנדב מאנגליה,  ופצע 3 אחיות. היתה אז תחושה של חוסר אונים וחשש גדול שנאבד את סג'רה. הרופא הגדודי נפצע ובו טיפלתי, עצרתי את שטף הדם העורקי שלו ורק למחרת יכולנו לפנותו לבית החולים בעפולה. זו הייתה תחושה שנותרנו לבד, עייפים ותשושים, ללא ציוד מינימלי ובמצב נורא של אי ודאות.

 

 

 

יעקב ישראלי:

לא היה קשר רב בין פרטי הפקודה ובין המציאות בשטח. זה היה המצב. הלחימה המשותפת של חברים שגדלו יחד יוצרת אווירה אחרת לגמרי. רק אחרי שלחמנו ונפצענו נודע לנו שאנחנו יחד עם גולני. באנו עם מוסה פלד מנהלל וצורפנו בכדורי ככוח שיתקיף את הכפר ממזרח. שם הקפנו כמה בתים וגירשנו את תושבי הבתים ללא ירייה אחת. לקראת בוקר התברר שיש הפסקת אש עם הסורים ואז צרפו אותנו לקרבות של משמר הירדן. עצרנו את הסורים במשמר הירדן לקראת ההפוגה הראשונה אולם היו לנו פצועים והרוגים רבים.

 

25% מהחללים בלוביה היו עולים חדשים שחוו את שואת אירופה.

 

 

 

 


גירסה להדפסהגירסה להדפסה
 
 
ראשי  |  אודות  |  מפעלי ההנצחה  |  ספריה  |  גלריה  |  הרצאות, חוגים וטיולים  |  הארכיון ההיסטורי של קרית טבעון  |  פייסבוק  |  English
Created by Consist