דף הבית | עונת התרבות תשע"ט | לוח אירועים | קטלוג וספריה | הודעות חשובות! | צור קשר | פייסבוק |
דף הבית > הארכיון ההיסטורימסיפורי המקוםסיפורי תושבים > נערת הרזיסטנס
הארכיון ההיסטורי
אודות הארכיון
"ישראל נגלית לעין" - אלבומי טבעון
סיפורה של האנדרטה
אירועים ותערוכות
תערוכות במגדל המים ההיסטורי
סיפורי מאבק ותקומה
"זיכרון מקומי" : אנדרטאות זיכרון בקרית-טבעון
"טבעון שלי" - פעילות חינוכית
מסיפורי המקום
סיפורי תושבים
בצלי הצבעוני
יהודית צוויק
זכרונות טבעון בראשיתה - ראובן גלזר
בקרבות על ירושלים - משה כצנלסון
משה כצנלסון - ימאי ולוחם
"הרופא-הפועל" בעיני עצמו - ד"ר בלומנטל
איפה הייתי ביום ה' באייר תש"ח
חיילים במחנה
אל תבכי ילדה
קבוצת הרועים
"פחדים"
"פרשת העניבות"
"הגדודנים"
נערת הרזיסטנס
אביבה וגד יגאל - פגישה ראשונה
אביבה וגד יגאל - פגישה שנייה
מפות - ומה שמאחוריהן
חרש הברזל
"השומר על הסוס" שוב משקיף על העמק
מי העזיז הזה?
אירגון ומפעל
אירועים בקורות הזמן
תהליכים מעצבים
רוח המקום
שורשים תרבותיים בראי הארכיון
"מסביב"
גלריה "תמונוטבעון"
תמונות מן העבר
נערת הרזיסטנס

ראיין וכתב: יגאל אורן

 

 

חודש מרס שנת 1946 .

חרטום אוניית המעפילים ""תל-חי" חרש תלם בים ושובל הספינה הוביל מנמל מרסיי אל מחנה המעצר הבריטי בעתלית.

במחסני ספינת המשא הטורקית, שנועדה להובלת בהמות ותבואה נדחסו 736 עולים - עקורי מחנות הריכוז ששוחררו ועזבו את עולמם הישן וביניהם נשים הרות, ילדים וחולים. על כל אלה הופקדו שלשה בחורים מארץ ישראל- ישראל רותם איש הפלי"ם ומפקד האוניה, יואש (צ'אטו) צידון- איש הקשר מה"גדעונים" וחיים מילר מ"המחלקה  הגרמנית" של הפלמ"ח.

משימתם של שלשת הבחורים הייתה להביא את האוניה בשלום אל חופי ארץ ישראל, אולם הצפיפות ותנאי החיים של העולים היו עלולים להפוך את המסע בן השבועיים לאסון מתמשך אלמלא הופיעה צעירה תכולת עיניים אשר סעדה חולים, יילדה יולדות וטיפלה בילדים. "המלאך שלנו"-כינו אותה העולים. כל שידעו עליה היה שמה- "אביבה", אך זאת ולא עוד.

 

כשהצטרפה אינגֶבוֹרד - איווֶט - מוֹלִיך - אביבה לתנועת "הצופים היהודיים בצרפת" לא שיערה את תהומות הסכנה של משעול חייה בשנים הבאות.

אביבה, שנולדה בגרמניה כאינגבורד סימון, הפכה לילדה הצרפתיה איוֶוט כשהוריה נמלטו מפרנקפורט הנאצית לשטרסבורג הצרפתית. השתלבותה בחברה הצרפתית הכללית לא מנעה ממנה לספוג את שורשיה היהודיים. תמיד ידעה כי את חייה הבוגרים תחייה בארץ ישראל.

 

 

אינגבורד סימון - הבת הבכורה - ואחיה

 

 

פלישת הגרמנים לצרפת באביב שנת 1940 קטעה את מהלך החיים הנורמליים. משפחת סימון שזה עתה נוסף לה התינוק איב-מארק, נאלצה לברוח מאזור אֶלזַאס ולחפש מקלט באזור הדוֹרדוֹן (Dordogne). מנוסת הפליטים ההמונית אל דרום צרפת גרמה לכך שלא ניתן היה למצוא אכסניה פנויה באזור. הודות ליוזמתה של איווט מצאה משפחת סימון מקום מגורים בכפר טיוויֶה (Thiviers ). החיים בכפר היו בלתי מוכרים להם- ללא מים זורמים בחדר. היה צורך לכבס בגדים בנהר, היה מחסור במזון ורעב ללחם. ההורים התקשו להסתגל לכל זאת. איווט הייתה הכוח שהחזיק את המשפחה.

 

 

 משפחת סימון בצרפת : איווט ליד האם, פרנסואה משמאל

 

 

 

הגרמנים כבשו את צרפת ושלטו באופן ישיר בצפון צרפת ובמערבה, אך התירו הקמת שלטון משתף פעולה של "ממשלת וִישֵי" בדרום צרפת. ממשל וישי חוקק חוקי גזע נגד היהודים והחל בכליאת יהודים במחנות לקראת שליחתם לאושוויץ.

 

בתנאים אלו היה צורך לחדש את מהלך החיים. משפחת סימון נדדה פעם נוספת והפעם לעיר פֶריגוֹ (Perigord ). שם השלימה איווט את לימודיה בפנימיה במסלול שכלל סיעוד ועבודה סוציאלית.

בפֶריגו הצטרפה איווט לתנועת "הצופים היהודים בצרפת". פרדריק המל, שהוכר בכינוי "שַמוֹ", הדריך והפעיל בדרום צרפת את תנועת "הצופים היהודיים" כארגון מחתרתי.

 

תנועת "הצופים היהודיים בצרפת" (E.I.F. ) היתה תנועת הנוער היהודית הוותיקה בצרפת. היא עסקה בעיקר בחינוך על פי תפיסתו של מייסדה רוברט גאמזון, שהיה מהנדס בהשכלתו. הוא התגלה כמנהיג כריזמטי אשר השכיל בזמן המלחמה להפוך את תנועת "הצופים היהודים" לאחת מתנועות ההתנגדות לנאצים ולמשתפי הפעולה מטעם ממשל וישי.

המטרה הבסיסית של "הצופים היהודים בצרפת" הייתה להוציא את הילדים מהערים הגדולות, להעניק להם חינוך לערכים אנושיים ורוחניים וגם חינוך מקצועי-חקלאי שיוכל להבטיח להם קיום בכל מקום אליו יגיעו. בתי חינוך כאלו הוקמו במואַסֶק (Muasac ) עבור ילדים צעירים, ובלוּטרֶאק עבור נערים ונערות.

 

ככל "צופה" קיבלה איווט שם של חיה וכינוייה היה "קוּאַלַה". בגיל 14 כבר היתה אינגבורד-איווט מדריכת קבוצה - "שֶפטֵיין", ואז הצטרף לקבוצתה אחיה הצעיר פרנץ-פרנסואה-אפרים סימון. בתום אחת הפעולות שהדריכה אמר לה פרנסואה בן השבע בסוד: " לא רציתי לומר בקול- אבל ההדרכה שלך איומה..."

 

מפֶריגוֹ נדדה המשפחה לעיר המחוז קלֶארמוֹן-פֶרוֹנד (Clermont-Ferrand ) שהיתה בלב אזור "צרפת החופשית" של ממשלת וישי. ממשלת וישי, לאחר שחוקקה את אחד החוקים הגזעניים ביותר שנחקקו כנגד יהודים, הקימה "מיליציה אזרחית" שתוגמלה בתלושי מזון ויין. מיליציה זו, מקרב אזרחי דרום צרפת, ביצעה את המעצרים ואף את מעשי הרצח של יהודים שנתפסו. התנועה בדרכים הייתה מסוכנת. משתפי פעולה ומלשינים היו בכל מקום.

 

 

 

מפת צרפת הכבושה והאיזור החופשי של וישי

להגדלה הקישו על גבי התמונה

 

 

 

 

באחד הימים פנה "שַמוֹ" לאיווט והציע לה להדריך קבוצת נערים עזובים שהוריהם נעצרו והובלו למחנה הריכוז. נערים אלו רוכזו בבתי מחסה שהוכנו מראש במוּאַסֶק. איווט נענתה לבקשה והצטרפה כמדריכה למעון בהנהלתם של שַטַה ובוּלִי סימון, זוג יהודי אשר ניהל מקום מקלט למאות ילדים. איווט התמסרה להענקת תרבות וחום בית לילדים אלו.

 

באמצע אוגוסט 1942 נודע לרוברט גאמזון כי ממשל וישי עומד לפתוח בפעולות מצוד אחר הילדים בדרום צרפת. בתגובה הוא הקים את הארגון המחתרתי שנודע בשם "השישית"-(סֶזיֶם Sixieme ). כמנהיג 'השישית' מונה מארק הגנו (Haguenau), עד שנתפס והוצא להורג על ידי הגסטאפו בעיר גרנובל בשנת 1944 .

 

הכינוי "השישית" לרשת מחתרתית זו ניתן בשל שיתוף הפעולה בין אנשי ה-E.I.F לבין ארגון ה-אוז'י"ף, ארגון הגג של יהודי צרפת, שתיפקד למן ההתחלה כ"יודנראט" יהודי בצרפת. בחסותו של ה-אוז'י"ף התאפשרה פעילות ההצלה המחתרתית על ידי "הצופים היהודים בצרפת".

בטרם הקמת המחלקה 'השישית' ב-אוזי"ף, פעלה במסגרתו 'מחלקת השירות הסוציאלית לנוער', שהייתה מחלקתו החמישית במספר. בקרב חברי "הצופים היהודיים" ועמיתיהם מה-אוז'י"ף שררה הסכמה לגבי החשיבות של העיסוק בפעילות הצלה פיזית של יהודים לצד עזרה סוציאלית.

מטרות 'השישית' שהוגדרו כבר בימיה הראשונים של רשת המחתרת היו: מילוט יהודים דרך גבולות שוויץ וספרד, ייצור מסמכים מזוייפים, קישור בין הורים מסתתרים לבין ילדיהם, אספקת פנקסי מזון אמיתיים ומזוייפים לנזקקים וכן כשנדרש, גם העברת נשק למחתרות האחיות.

שיתוף הפעולה בין "תנועת הצופים היהודיים" לבין תנועות הצופים הצרפתיות - הפרוטסטאנטיות, הקתוליות, והניטראליות חסרות ההשתייכות הדתית - היה חשוב מאוד. כנס כלל-צופי שהשתתפה בו איווט תרם להיכרויות שסייעו מאד לפעולות המחתרת בהמשך.

 

ממשל וישי, שלא נרתע מחיסול כל רשת מחתרתית שפעלה נגד מדיניותה, ובוודאי לא מחיסולה של רשת יהודית, חיפש בעזרת המשטרה הצרפתית ובסיוע  הגסטאפו, אחר רשתות כמו "השישית". מסירותם של אנשי "תנועת הצופים" הצרפתיים הלא יהודיים לארגון "הצופים היהודיים" אפשר לתת סיוע סמוי לעמיתיהם היהודיים ברשת ההצלה החדשה שהוקמה ללא ידיעת הרשויות.

 

מדריכות "הצופים היהודיים" והעובדות הסוציאליות היו כוח משמעותי ביותר בין פעילי "השישית"  ומשימותיהן היו מרובות ומגוונות. פעילותן הדחופה ביותר הייתה לאתר מקומות מסתור בטוחים לצעירים שהופקדו בידיהן. לעתים קרובות נמצאו מקומות המסתור הודות לשיתוף הפעולה האמיץ של מנהלי מוסדות החינוך השונים, שגילו נכונות לשיתוף פעולה מיוחד במינו עם צעירות הארגון. לא פעם ניאותו חקלאים לקלוט את הבחורים הצעירים אשר היו בטיפולן של עובדות "השישית", כדי להסתייע בהם בעבודתם. אמנם חסרה להם הכשרה מקצועית, אבל הם היוו כוח-אדם זול ביותר. אשר לצעירות עם היגוי זר, העובדות הסוציאליות נעזרו רבות בתנועות צופים לא-יהודיות, וכן בנזירות "מסדר ציון" בעיר גרנובל.

 

איווט קיבלה זהות מחתרתית עם מסמכים מזוייפים ושם חדש- מוֹלִיך. משימתה הייתה לחפש מקומות מסתור עבור הילדים הנרדפים. היא לבשה את בגדי " הצופים הקתוליים"- שכמייה כהה וכובע שחור עם שוליים רחבים ונסעה על אופניה ברחבי דרום צרפת. היא עברה מחווה לחווה לברר אם בעלי החוות יהיו מוכנים לקבל נערים לעבוד אצלם במשק. מכיוון שאנשי החוות הכירו את "הרועים הקטנים",  נערי ונערות תנועת "הצופים הקתוליים", הם קיבלוה בכבוד בהגיעה אליהם, אולם כששאלה אם יהיו מוכנים לקבל נער יהודי אמרו "אוֹ נוֹ מאדאם..ומה יגידו השכנים ?". הסימן לילד יהודי היה ברור בעיניהם, שהרי כל אחד יודע שליהודי יש לשון מפוצלת וצבעה כחול.....

 

כשנסעה למקום מרוחק עלתה איווט על הרכבת עם אופניה . לעיתים היא נשאה מזוודה גדולה ובה טפסים ומסמכים להכנת ניירות מזויפים. לעיתים הובילה במזוודה נשק.  באחת מהנסיעות האלו ברכבת התיישבו מולה קצינים גרמניים ושוחחו ביניהם כשאינם מעלים על דעתם שאיווט מבינה, ואמרו : "תראה את הצרפתיה הזו, בלונדינית וכחולת עיניים ממש ארית מושלמת..." .

המזוודות נועדו לאנשי הארגונים השונים- כמרים, מורים , פקידי רשויות, ראשי כפרים ואנשים שהתנגדותם למעשי השלטון הביאה אותם לסכן את חייהם ולסייע בהצלת הנרדפים.

באחד הימים הוטל על איווט להוביל קבוצה של כשלושים ילדים אל קירבת הגבול השוויצרי על מנת למסרם לידי מריאן כהן שאמורה הייתה להבריחם אל מעבר לגבול, לשוויץ הניטרלית. איווט הכירה היטב את מריאן. היא היתה בת למשפחה אמידה משטרסבורג ולפני המלחמה משפחת סימון גרה שם בשכנות למשפחתה של מריאן.

 

כשהגיעה הקבוצה למקום המפגש אף אחד לא הגיע לפגוש אותם. הם המתינו... והתחיל להיות כבר מאוחר. איווט החליטה לשחק עם הילדים במשחק "החלפת השמות": "מה שמך ?" "מוריס" "טוב אז כעת אתה לא מוריס-אתה אטייאן , בסדר ? תזכור את זה? " כך הכינה איווט את הילדים לגרוע מכל. כשירדה החשיכה החליטה איווט שצריך למצוא פתרון. היא הכירה את האזור די טוב וידעה שיש בקרבת מקום מנזר של "האחיות ציון". הם צעדו שעה קלה והגיעו למנזר. איווט הסבירה לאם המנזר את מצוקתם והילדים התקבלו למנזר.

 

 

ילדים בבית חינוך במואסק

להגדלה הקישו על גבי התמונה

 

 

 

סיפורה של מריאן כהן הוא סיפור עצוב: היא לא הצליחה להגיע למפגש משום שנתפסה עם קבוצת ילדים אחרת. מריאן נאסרה, עונתה על ידי הגסטאפו ולבסוף נמסרה לידי אנשי המיליציות שהרגוה בבעיטות ומהלומות גרזן.

 

לפני מותה כתבה מריאן את המילים הבאות:

מחר אני אבגוד, לא היום
מחר.
היום עקרו לי ציפורניים,
אני לא אבגוד.
אינכם יודעים את גבולות אומץ לבי,
אני - אני יודעת.
אתם חמישה,
ידיכם הקשות ענודות טבעות,
לרגליכם נעליים מסומרות.
מחר אבגוד, לא היום.
מחר.
דרוש לי לילה כדי להחליט,
דרוש לילה, לא פחות,
כדי להתכחש, כדי להפנות עורף,
כדי לבגוד.
כדי להתעלם מידידי.
כדי להפנות עורף ללחם וליין,
כדי לבגוד בחיים,
כדי למות.
מחר אני אבגוד, לא היום.

 

 

מקור: ויקיפדיה:ערך "מריאן כהן"

 

היו צרפתים רבים ששיתפו פעולה עם הכובש הנאצי.

לילה אחד הגיעה איווט לבקר ילד באחד הישובים ומצאה אכסניה שנאמר עליה: "סוֹן דֶז אַמי.. הם ידידים". פתאום בלילה נשמעו דפיקות וצעקות "כולם לצאת מייד..." יצאו החוצה אל הקור העז בכותנות לילה .. ופתאום מי שהוא רץ. אנשי המיליציה פתחו באש והרגוהו. גופתו נשמטה על הגדר. הייתה הלשנה. גם מריאן כהן נתפשה עקב הלשנה.

 

במקרה אחר קבעה איווט להיפגש במסעדה עם מכרים משטרסבורג, זוג סטודנטים חברים, ניקול ומארק,  שלמדו בליון. כשהתקרבה למסעדה יצא לפתע מי שהוא ואמר לה " דוֹנגֶ'ה...סכנה, אל תתקרבי" ולפתע  פרצו אל המסעדה אנשים, פתחו ביריות והרגו את כל הסטודנטים שהיו בה. אנשי המיליציות היו אזרחים חמושים שפעלו ברשות הגסטפו ובעידוד השלטונות. הם זכו להטבות שונות כגון הקצבות מוגדלות ליין ולמזון.

 

 

כרזת גיוס למיליציה של וישי

 

 

 

סכנה נוספת נבעה מהפצצות של בנות הברית. ההפצצות גברו לאחר פלישת כוחות הברית לנורמנדיה. בליון גרה איווט עם חברתה נֶז' ("שלג"), גם היא מה"שישית". כשחזרו יום אחד לביתם מצאו: אין בית. הכול נהרס בהפצצות.

בטולוז נפגשה איווט עם גאמזון למטרה מיוחדת: שלושה מאנשיהם נתפסו ועונו במרתפי הגסטאפו. למנהיגי ה"שישית" נודע שיש חייל גרמני שמוכן לסייע בהברחתם מהכלא. גאמזון ביקש מאיווט שתיפגש עם אותו גרמני ובהיותה דוברת גרמנית רהוטה עליה לברר כיצד לפעול לשחרור האנשים. איווט נפגשה עם הגרמני שסייע, אבל היה לו תנאי: הוא עומד להתחתן וביקש שיכינו שמלת חתונה לכלתו. איווט השיגה את הכסף, קנתה את הבד ומסרה, אך לא היה סיפק בידם והגסטאפו הוציא להורג את כל שלושת האנשים. את החייל הגרמני הם הבריחו לשוויץ.

 

בינתיים נוצרה בעיה משפחתית. בעת שההורים הסתתרו מצאה איווט מקום מסתור לאחיה  פרנסואה-אפרים אצל משפחה צרפתית בשם שֶבליֶיה, משפחה נחמדה בכפר בסביבת קלֶרמון-פרונד, שהיתה בעלת אטליז. כשהגיעה איווט לבקרו מסרו לה שפרנסואה ברח והשאיר פתק: "אני מצטרף למחתרת המאק"י.." (המחתרת הצרפתית הקומוניסטית). ההורים לא ידעו נפשם מרוב דאגה. פרנסואה היה נער בן 14 בלבד...יותר מאוחר נודע לאיווט מקשריה במחתרת, שפרנסואה אכן נמצא בשורות ה"מאק"י" . הוא שיקר ביחס לגילו ואמר שהוריו מתו. הוא צורף ללוחמי המחתרת וכינויו היה "מיקרוֹ" . לאחר שכוחות בעלות הברית התקדמו והגיעו לאזור הצטרף פרנסואה-אפרים עם חבריו במק"י אל כוחות "צרפת החופשית" של דה-גול, ועמדו לצאת איתם לכיבוש ברלין. הידיעה הגיעה לאיווט והיא, יחד עם אימה ואחיה הקטן איב-מארק, נסעו אל היחידה שלו. מפקד היחידה לא ידע שיש ל"מיקרו" משפחה. לפתע רואה האם את פרנסואה וצועקת "ווּאַלַה... הנה הוא.." אבל פרנסואה עמד על שלו ואמר למפקד: "אין לי משפחה.." וסירב לחזור איתם. לאחר זמן מה חזרה איווט לבדה אל פרנסואה ודיברה על ליבו : "אם אתה רוצה מלחמות - למה שלא תיסע לארץ ישראל? גם שם יש..." ואכן באחד הימים הוא הופיע אצלה במרסיי ושאל:  "מה אני יכול לעשות..?.".

 

 

אפרים סימון בבגרותו

 

 

בחודש מאי שנת 1945, כאשר שהתה איווט במארסיי, פרצה לפתע שמחה: "המלחמה הסתיימה! " . בחור בשם אנדרי מה"שישית" אמר לה: "גמרנו עם ההברחות ומקומות מחבוא לילדים. כעת צריך למצוא מקום לקלוט את כל עקורי המחנות שמתחילים להגיע ממזרח אירופה". ואכן, הגיעו בני נוער רבים משוחררי מחנות ללא הורים וללא מכר ורֵעַ, נוער שלא ידע מה תהיה דרכו.

 

בפֶריגוֹ איתרו איווט וחבריה מה"שישית" מקום, והקימו מחנה לנערים אלו. הם נעזרו רבות ברב הילסקוֹרן, רבה של היחידה האמריקאית שהגיעה ושיחררה את האזור. ראשית היה צורך לתחקר את כל אחד מהנערים והנערות, לברר פרטים על משפחתם, ומה רצונם לעשות. רובם לא ידעו מה לעשות אבל כשהציעו להם לעלות לארץ ישראל הרוב נענה לכך. מספרם במחנה הלך וגדל. הודות לרב הילסקורן הם הצליחו לספק מזון ואוהלים למגורים. הצרפתים, אנשי דה גול והממשל שלאחר המלחמה  סייע להם ומסר להם מחנה צבאי ליד מרסיי עבור קליטת העקורים ממזרח אירופה. הגיעו גם בחורים מהבריגדה היהודית בצבא הבריטי, והם אמרו לאיווט: "את מביאה אלינו את האביב" וקראו לה בשם "אביבה". אינגבורד-איווט-מוליך הפכה סופית ל"אביבה", נערת הרזיסטאנס ממחתרת ה"סֶזיֶים ".

 

יום אחד הגיע שליח של ה"הגנה" מהארץ אל המחנה.  הוא קרא לאביבה וחבריה המדריכים, ובחדר סגור ביקש מהם להרים את היד ולהישבע "אני נשבע אמונים ל'הגנה'..." כך הפכה אביבה לחברה בארגון ה"הגנה" עוד בטרם הבינה מה זה...  בינתיים הגיעו מארץ-ישראל אנשי הפלמ"ח, צעירים בני גילה "עם האף למעלה.." והתחילו לארגן אוניות להעפלה. באוניה הראשונה עזר אחיה פרנסואה-אפרים להעלות את המזוודות וכשירד מהאוניה הביא את רשיונות העליה של אלו שכבר עלו וכך במקום מאתיים הצליחו להעביר חמש מאות עולים. כשהפליגה האוניה לארץ ישראל, היה פרנסואה על סיפונה. הוא הגיע לארץ והצטרף עם עליית הנוער לקיבוץ "דפנה" ויחד עם כל חבריו הצטרף לפלמ"ח. במלחמת העצמאות השתתף אפרים בקרבות הגדוד הראשון של הפלמ"ח והוא בן שש עשרה בלבד. האם שמעה על כך ובחמת זעם כתבה מכתב לבן-גוריון : "איך אתם מעיזים לשלוח לקרב ילד בן שש עשרה...?" . בן-גוריון הורה להוציא את אפרים מהקרבות. הוא נשלח לבית ספר טכני של חיל האויר, וברבות הימים היה אפרים סימון קצין בכיר בחיל האויר וראש משלחת הרכש של משרד הביטחון בצרפת...

 

כשהתארגנה הפלגת אונית המעפילים "תל-חי" גמלה החלטה בליבה של אביבה: " זהו, עד כאן בצרפת. כעת אני עולה לארץ ישראל", וכשהפליגה האוניה מנמל מרסיי הייתה אביבה סימון על סיפונה.

 

 

 

אביבה בעת עלייתה לארץ ישראל

 

 

 

 

תודות :

לאביבה וגד יגאֵל תושבי קרית טבעון על נכונותם לחשוף סיפור מדהים של אומץ לב ומעשים אנושיים בתנאים בלתי אנושיים.

ליורם יגאֵל על תמונות משפחת סימון ותמונת הנוער עם מריאן כהן.

לאשתי דורית על העידוד והייעוץ הלשוני.

 

 

מקורות נוספים: ויקיפדיה: "תנועת הצופים היהודיים בצרפת"; ארכיון הפלמ"ח-אוניית המעפילים "תל-חי".

 

 

 

 

 


גירסה להדפסהגירסה להדפסה
 
 
ראשי  |  אודות  |  מפעלי ההנצחה  |  ספריה  |  גלריה  |  הרצאות, חוגים וטיולים  |  הארכיון ההיסטורי של קרית טבעון  |  פייסבוק  |  English
Created by Consist