דף הבית | קטלוג וספריה | לוח אירועים | עונת התרבות תשע"ט | הודעות חשובות! | צור קשר | פייסבוק |
דף הבית > הארכיון ההיסטורימסיפורי המקוםאירועים בקורות הזמן > להתבגר בשנות השישים
הארכיון ההיסטורי
אודות הארכיון
"ישראל נגלית לעין" - אלבומי טבעון
סיפורה של האנדרטה
אירועים ותערוכות
תערוכות במגדל המים ההיסטורי
סיפורי מאבק ותקומה
"זיכרון מקומי" : אנדרטאות זיכרון בקרית-טבעון
"טבעון שלי" - פעילות חינוכית
מסיפורי המקום
סיפורי תושבים
אירגון ומפעל
אירועים בקורות הזמן
רכבת העמק החדשה
הקטר עולה על הפסים
תימן בבית שערים
תחנות בעקבות טריסטראם
אגדה ומציאות
טריסטראם בטבעון
הקונגרס על כביש 77
פורום 77.6 במאבק הציבורי
מנהרה - או שיהיה רע!
"חוט השני"
דרוזים בקרית-עמל
ייסוד בית הספר בקרית-עמל
הקדטית הראשונה (כמעט) של בית הספר הימי
להתבגר בשנות השישים
"בין איראן לטבעון"
"סליק"
נוער "ימין אורד" בקרית-טבעון
מה בין עזה לקרית טבעון?
שמות ועוד ...
קרקע ומיפוי - קוסקוס טבעון
ציונות, חברה ואקולוגיה באדריכלות מקומית
רכבת העמק - עבר ועתיד
גבורתו של נהג אוטובוס
"פינת השומרים"
"גבעת הבריכות" ופרשי המלך
משחקי ילדים מן העבר
מקומות וזכרונות
חוות שטוק - "נווה יער"
טופונומיה: הזכות לתת שם למקום
תהליכים מעצבים
רוח המקום
שורשים תרבותיים בראי הארכיון
"מסביב"
גלריה "תמונוטבעון"
תמונות מן העבר
להתבגר בשנות השישים

מאת יגאל אורן

 

 

בשנות השישים של המאה העשרים הייתי תלמיד, חייל וסטודנט.

בכך ניתן לתמצת את חיי בתקופה הסוערת, המלהיבה והמלחיצה של שנות השישים.

 

מיליוני אנשים השייכים כמוני לקבוצת ילידי שנות הארבעים מכונים בשם הכולל "The Baby Boomers "- ילידי "דור הבום".

ילדי "דור הבום" נולדו במהלך תקופת המלחמה העולמית השניה והשנים הסמוכות, כשהמוני גברים חזרו משדות הקרב אל משפחותיהם.

ילדים אלו היו "ילדי התקווה הגדולה". תקווה לעולם חדש, עולם אחר. ילדי ה-Baby Boomers היו מקור לשאיפת חייהם של  נשים וגברים שעולמם נחרב וכל מאודם הושקע בילדים בתקווה שיבנו עולם  טוב יותר. הילדים הללו סובבו באהבה, טיפוח, הזנה טובה והשקעה רבה בחינוך וידע.

בשנות החמישים הייתה עדנה להופעתם של שיטות חינוך חדשניות ששמו דגש על לימוד המדעים,  הרחבת הידע ההומני, מתן כבוד ליצירתיות ופתיחות לאמנות פורצת דרך, האמנות הפופולרית (Pop-Art).

 

והייתה גם "המלחמה הקרה".

 

 

אך כל זה לא עניין אותי. הייתי נער והתעניינתי בנערות, בכדורסל ובשיט מפרשיות. בחינות הבגרות היו לפני, כקיר גבוה שאינני יודע כיצד אעבור מעליו, ומה יימצא מעברו השני.

הארץ שלי הייתה גדולה ובלתי נחקרת. גרו בה כשנים וחצי מליון איש בצפיפות ממוצעת של כ100 נפשות לקילומטר רבוע, כשליש מהצפיפות הממוצעת כיום. מספר המכוניות לקילומטר כביש היה כעשירית בלבד מהצפיפות בכביש כיום.

רק כ40% מאזרחי המדינה היו "צברים", ילידי הארץ, ועם חלק מההורים של חברי לא יכולתי לשוחח כי לא הבינו את שפתי. כיום מעל 70% מאוכלוסיית ישראל הם ילידי המקום.

 

 

 

 

שייט מפרשיות, 1960

(להגדלה הקישו על גבי התמונה).

 

 

 

 

בחינות הבגרות עמדו לפנינו כקיר גבוה

שלא ידענו מה מאחוריו...

(להגדלה הקישו על גבי התמונה).

 

 

 

 

בתחילת שנות השישים משפחה אחת מכל עשר משפחות התפרנסה מעיסוק בחקלאות. כיום רק אחת מחמישים. ועל אף זאת, צריכת כמות הקלוריות הממוצעת לנפש כיום גבוהה ב50% מצריכת הקלוריות לנפש בתחילת שנות השישים. ולא היינו רעבים.

 

כשהתגייסתי לצבא רציתי להדמות לאחי הצנחן שהשתתף ב"פעולות התגמול" ונפצע ב"קרב המתלה" במהלך "מבצע סיני". אך הייתי צעיר מידי ולמורת רוחי במחצית הראשונה של שנות השישים הצטמצמו האירועים הקרביים לתקריות אש מול הסורים וכנגד מפעל ההטיה של של מקורות הירדן.

 

הארץ רחשה פעילות כלכלית: שיכונים לבנים ומבהיקים בחידושם צצו ברחבי הארץ. באר שבע, שהייתה מזנון זרוק בדרך אל הנגב, הפכה לעיר של שיכונים. על נתיבי הברחת הסמים ופשיטות המסתננים בשפלה הדרומית הוקמו "ערי פיתוח", כאילו בין-לילה. קרית שמונה התפתחה ממעברת פחונים לעיר צפונית מסודרת. אשדוד הפכה ממעגן קטן ומספר בתים על גבעה לידו, לעיר גדולה עם נמל מסחרי שוקק.

 

 

 

 

בניית שיכונים באשדוד, 1963

(להגדלה הקישו על גבי התמונה).

 

 

 

 

אילת בשנות השישים : ישוב זעיר בדרום הרחוק

(להגדלה הקישו על גבי התמונה).

 

 

 

 

"החוף הצפוני" באילת של שנות השישים: מלון בודד באופק 

(להגדלה הקישו על גבי התמונה).

 

 

 

במעמקי גבעה בצפון הכנרת נחפרו מערות ענקיות והוצבו בהם משאבות-על שהזרימו את מי הכנרת אל הנגב, ובדרכם השקו גם את את יישובי גב ההר. ליד סדום נבנתה תשתית תעשייתית אדירה, "מפעלי ים המלח".

 

במהלך הטירונות והקורסים שאחרי כן נפגשתי לראשונה עם חלק מכל העשייה של שנות השישים הראשונות. בדרך כלל לא הבנתי את התמונה הכוללת. בשנת 1964 ביצע ארגון ה"פתח" פעולה כנגד "המוביל הארצי", והייתה זו אולי הפעם הראשונה שהתבררה לי משמעותו של מפעל המים הגדול הזה.

 

 

 

המוביל הארצי, בקעת בית נטופה 1967. (מתוך ארכיון קק"ל)

 

 

 

מחוץ לארצי הקטנה, שנראתה לי אז אדירה ומאתגרת, התרחשו דברים רבים שלא הייתי מודע להם בכלל:  מאבק השחורים בארצות הברית ונאומו של מרטין לותר קינג על מדרגות אנדרטת לינקולן בוושינגטון, נאום שנחשב כאחד הבולטים במאה האחרונה, עבר מבלי שידעתי מה זה "כושי".

גם "המלחמה בדרום-מזרח אסיה" הייתה כפי שזה נשמע: איזו חריקה רחוקה שאין לה כל קשר אלינו.

 

בשנת 1965 התחילו לעופף מעל ראשנו משולשים מבהיקים שמילאו את ליבנו גאווה וקנאה - גאווה על ה"מיראז" -  חזיון תעתועים שאמור לתעתע בכל אויב וצר, וקנאה -  בחברינו שהתקבלו לקורס טיס והיה להם סיכוי לעופף בכנף הפלא. הסיכויים למלחמה נראו רחוקים מאי פעם וזאת על אף נסיונות הנפל ליצור איחוד מלאכותי בין סוריה ומצרים. המצרים היו שקועים במלחמה פראית בתימן והסורים הרגישו את נחת זרוענו בצפון. בחצי האי סיני היה כוח "משקיפי או"ם", כוח בינלאומי שימנע כל הפתעה .

 

באותן שנות תמימות של השישים הגיחו אל התודעה שני ארועי תרבות: "הביטלס" ו"הספר האדום" של מאו צ'ה-טונג. הבנתי את "הביטלס": הקסם המלודי, הרומנטיקה, עושר הצלילים והקצב, כן - הקצב.  

את "מהפכת התרבות" לא הבנתי כלל.  גם היום איני מבין את התזזית שאחזה בנערים ונערות בני גילי מצידו השני של כדור הארץ, וכיצד הניחו הורים לילדיהם שיכורי ההורמונים להשתלט להם על הבית.

 

 

 

הביטלס.

 

 

 

בין "ברית המועצות" לבין "ארצות הברית" התחוללה תחרות ל"כיבוש החלל".  היו אלו שני פילים מתנגחים ואנו - פרעושים המקפצים בעשב שלרגליהם. לאחר שהפתיעו את כל העולם עם ה"ספוטניק" המשיכו הרוסים להוביל כשהקוסמונאוט יורי גַגרין ואחריו גֶרמן טיטוב סובבו את כדור הארץ בשנת 1961. ולנטינַה טֶרשקובַה הייתה האשה הראשונה שראתה את הכדור הכחול מבעד לחלונה בשנת 1963. בשנת 1965 הובילו הרוסים בתוצאה ארבע : אפס, כאשר אלכסיי ליאונוב ביצע "הליכת חלל" והשאיר את העולם פעור פה. אולם האמריקאים זכו ב"הטבעה" המוחצת שלהם כאשר הקדימו את הרוסים וסובבו את הירח לראשונה בחללית "אפולו 8" בשנת 1968 .

 

שנות השישים שנשאו חותם של "מרד הצעירים" מזוהות עם תרבות ה"פופאַרט", אומנויות הנושאות מסר של מחאה כנגד תרבות הצריכה ההמונית, כנגד מוצרי הפלסטיק , כנגד הפרסומת הברוטלית, כנגד הסטראוטיפים של ההמון הממושמע . ה"היפים", "ילדי הפרחים", מופעי "וודסטוק" ו"אהבה חופשית" שנתמכה בהופעת "הגלולה" מונעת ההריון, היו למאפיין של שנות השישים בתרבות צעירי הBaby Boomers .

 

במדינת ישראל איחרה תרבות "מרד הצעירים" והגיעה רק לאחר מלחמת יום הכיפורים. את שנות השישים בקולנוע הישראלי אפיינו סרטי בורקס שחיקו את הצלחת המחזמר "קזבלן". הם רכבו על גל המודעות של יוצאי ארצות המגרב, מודעות "מזרחית" שהחלה ללבוש עור וגידים בשנים אלו והגיעה להופעתה המלאה בלבוש "הפנתרים השחורים".

 

אני סטודנט.

הימים הם ימים שלאחר העדויות ב"משפט אייכמן". המונח "שואה" מחלחל אל תוך השיח הציבורי. זה לא קרה בבת אחת. זה הגיע מן העיתונים אל המאמרים, ומהם אל צמרור הסרטים הדקומנטריים.  הסרט "ארבעים המלקות" היה מבחינתי ציון דרך תודעתי ביחס ל"שואה".

כילד, התרוצצתי יחף בדרכי העפר של המושב עם חברי. זללנו מלפפונים טריים ישר מהשדה וקטפנו "דומים" מה"סדריות" של הגליל. מעולם לא הכרתי את המונחים "סבא", "סבתא". לא היה דבר כזה, לא לי ולא לחברי. הורינו היו עסוקים בהישרדות כלכלית והניחו אותנו לתעלולינו. אל בית הספר צעדנו מכותפים בתיק עור בגודל מחברת ובו קלמר עץ. לאחר הליכה של כחצי שעה הגענו אל בית אבני הבזלת במושבה הסמוכה.

אבא, אמא, אח, אחות וחברים. זה הכול.

 

 

 

שוטטנו בשדות המושב מבלי שאיש ישים לב אלינו....

(להגדלה הקישו על גבי התמונה).

 

 

 

 

גן ילדים במושב.

(להגדלה הקישו על גבי התמונה).

 

 

 

לאחר משפט אייכמן התברר שהיו לי עשרות קרובי משפחה - ואינם. הם הושמדו כפי שהשמדנו נברנים בשדות: בציאן-קלי.

מה זה אומר עלינו? על עמים אחרים? זה משהו שקורה לפעמים ככה...?

 

ואז הגיע האביב של שנת 1967 . פחות או יותר סגרו את הטכניון וגוייסנו אל יחידות החרום שלנו.

שָשְנו אל הסיכוי שתהייה לנו סוף סוף איזו מלחמה קטנה, ולא הבנו את ההורים שהסתובבו מתוחים ועצבניים. אבי, שבשנת 1956 גוייס למערך המילואים, היה כבר מחוץ לזה. הפעם הוא דאג לנו, לבניו שנספגו אל תוך הצבא המגויס והממתין.

המלחמה הגיעה ושינתה את הכול, ולא שינתה בעצם כלום.

 

 

 

לוי אשכול ומשה דיין בסיני. מלחמת ששת הימים, 1967

 

 

 

כשחזרו החיים למסלולם יצאנו עם אחי הצנחן לסיור במסלול הקרב שלו בירושלים. ברדיו שרו "ירושלים של זהב" ואנו ראינו טנק שרוף שלנו ומבטים לוהבי אש שנאה של נערים ערביים במזרח ירושלים.

 

נשיא צרפת, שארל דה גול כעס עלינו, ובתעלה התחיל להתפתח מה שלאחר שלושים שנה קיבל את השם "מלחמת ההתשה". בפאריז פרצו מהומות הסטודנטים ודה גול ברח אל צבאו בגרמניה.

אנו חשבנו: "מגיע לו".

 

ובכלל - משהו התרחש באותם שנים באירופה ובארצות הברית ולא הבנו זאת.

על מה המהומה? משעמום או מעודף טובה ?

לא הבנו אז שילדי דור ה "Baby Boomers " יוצאים להגשים את שלחשו מעל עריסותיהם הוריהם בשנות הארבעים: "שנו את העולם"!

 

גם מעבר למסך הברזל התרחשו דברים: באוקטובר 1967 הדיח אלכסנדר דובצ'ק את אנטונין נובוטני מהנהגת המפלגה הקומוניסטית הצ'כית והחל להנהיג ליברליזציה בצ'כוסלובקיה ("האביב של פראג") הוא אפשר חופש עיתונות, זכויות אזרח, שחרור אסירים פוליטיים ועוד.

מעשיו של דובצ'ק הדאיגו את הנהגת בריה"מ ובאוגוסט 1968 פלשו כוחות בריה"מ לצ'כוסלובקיה. דובצ'ק נלקח למוסקבה, ולאחר שלא נכנע לתכתיביו של לאוניד ברזנייב הודח מתפקיד מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית. מסך הברזל ירד בשנית ואריק אינשטיין שר לנו "שיר על פראג".

 

הלהקות הצבאיות הן אולי מוצר התרבות המובהק ביותר של החברה הישראלית בשנות השישים. להקת הנח"ל שנוסדה בשנת 1951 היתה הפופולרית מכולם, ובשנת 1963 היא הופיעה עם תוכניתה "שמש במדבר" שאת שיריה כולם כתבה נעמי שמר, כוח עולה בזמר הישראלי. התוכנית האחרונה שלפני מלחמת "ששת הימים" זכורה בשם "קרנבל בנחל" על שם השיר הנודע מהתוכנית ה-21 של הלהקה. לאחר המלחמה צצו להקות חדשות וצוותי הווי כפטריות לאחר הגשם.

הצימאון של הציבור בארץ למוזיקה ישראלית חדשה בא לביטוי גם ב"פסטיבלי מוזיקה" שזכו להצלחה גדולה. בסוף שנות השישים החלה לפעול "חבורת לול": אריק אינשטיין, שלום חנוך, אורי זוהר וחברים ששיריהם ייצרו טון חדש במוזיקה הישראלית - הטון ששלט בשנות השבעים.

 

השנה האחרונה של העשור השישי במאה העשרים הביאה למדינת ישראל הישג עולמי:  צפניה כרמל, יליד בגדד 1940, ולידיה  לזרוב ילידת בולגריה, הוכתרו לאלופי העולם בשיט מפרשיות מדגם 420 . זה קרה באליפות העולם לשיט שנערכה בשוודיה בשנת 1969.  בשנת 1970 אירחה מדינת ישראל את  אליפות העולם בשיט מפרשיות וצפניה זכה בשנית, הפעם בשיט יחידים. צפניה כרמל נפטר כעבור עשר שנים מדום לב על הגלשן שלו מול החוף של בת ים.

 

מכונות הדפוס של "המדפיס הממשלתי" מנפיקות בימים אלו תעודות "אזרח ותיק" עבור ילדי "דור הבום".

רובם עדיין בריאים ויצירתיים. חלקם ממשיך לתרום לכלכלה, אחרים סתם כותבים סיפורים. בעוד מספר שנים יימוג הדור הזה אל העבר אך הסיפורים שלו ימשיכו אל העתיד.

 

 

 

מכונית "סברה" תוצרת ישראל - מסמליה המובהקים של התקופה.

(להגדלה הקישו על גבי התמונה).


גירסה להדפסהגירסה להדפסה
 
 
ראשי  |  אודות  |  מפעלי ההנצחה  |  ספריה  |  גלריה  |  הרצאות, חוגים וטיולים  |  הארכיון ההיסטורי של קרית טבעון  |  פייסבוק  |  English
Created by Consist