דף הבית | קטלוג וספריה | לוח אירועים שנתי | הודעות חשובות! | אירועי השבוע הקרוב | יום הזיכרון תשע"ח | צור קשר | פייסבוק |
דף הבית > הארכיון ההיסטורי"מסביב" > לב אמיץ
הארכיון ההיסטורי
אודות הארכיון
"ישראל נגלית לעין" - אלבומי טבעון
סיפורה של האנדרטה
אירועים ותערוכות
תערוכות במגדל המים ההיסטורי
סיפורי מאבק ותקומה
"זיכרון מקומי" : אנדרטאות זיכרון בקרית-טבעון
"טבעון שלי" - פעילות חינוכית
מסיפורי המקום
שורשים תרבותיים בראי הארכיון
"מסביב"
האומץ להתלונן
להפליג עם חברים בים האדריאטי
אתגרי הזירה הימית
ברזיל בעיניים ישראליות
"שחיקת הכבישים"
בין שדרות לעזה
זוכי פרס ישראל שלי
"ליברטי"
"נהר הדם" : המצב האפריקאי
לב אמיץ
החוליה בכנרת - פלגה 788
להיות רואה ואינו נראה
קדחת, שפעת ומיני מגפות
פרידל על המפה
מאתר ארכיאולוגי לאתר תיירות
תמונות קרן היסוד - ירושלים
גלריה "תמונוטבעון"
תמונות מן העבר
"לב אמיץ" : סיפורו המדהים של ד"ר ורנר פורסמן

כתבו: דורית ויגאל אורן

 

 

הקדמה:

 

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה גורמי התמותה העיקריים בישראל בשנת 2007  הם שאתות ממאירות - מחלות סרטן למיניהן ( 24.6% מהתמותה ), ולאחריהן - מחלות לב (18.3%מהתמותה). עד שנות התשעים  המצב היה הפוך - מחלות הלב היוו גורם התמותה העיקרי.

נתוני תמותה שנתית ל- 100,000 איש על פני שלושים שנה מדגימים את הירידה הדרמטית בתמותה ממחלת אוטם שריר הלב:

 

 

שנים

1979-84

1985-89

1990-94

1995-97

1998-02

2003-05

תמותה למאה אלף

123

85

63

43

29

25

 

 

את הירידה בתמותה מאוטם שריר הלב, כחמישית מערכה בשנות השמונים, ניתן ליחס במידה רבה לתהליך הצינתור, המאפשר  הארכת חיים של אנשים הסובלים מ"איסכמיה"- חוסר באספקת דם סדירה אל שריר הלב. בישראל של שנות האלפיים מבוצעים כארבעים אלף צינתורי לב בשנה.

 

 

 

 

לב האדם

להגדלה הקישו על גבי התמונה

 

 

את צינתור הלב הראשון ביצע רופא גרמני, ד"ר ורנר פורסמן, אשר בהיותו רופא מתמחה בשנת 1929 הדגים על עצמו את האפשרות לחדירה אל חלל הלב באמצעות צנתר (קטטר).

 

 

 

ד"ר ורנר פורסמן - הסיפור:

 

הצוות בחדר הניתוח היה שרוי בפניקה מוחלטת. חולה שהורדמה לשם טיפול כירורגי פשוט, איבדה את לחץ הדם. הפרופסור נחפז אל המזרק הענק למקרי חרום ובהולם ידו, כפי שהיה נהוג אז, נעץ את המחט הארוכה אל תוך חזה החולה. הזריקה שכוונה ישירות לליבה של החולה החמירה את המצב והיא נפטרה על שולחן הטיפולים.

הארוע זעזע וריגש את  ורנר פורסמן, המתמחה הצעיר בכירורגיה, שסיים לא מכבר את לימודיו בבית הספר לרפואה בברלין .

 

 

 

ד"ר ורנר פורסמן כאיש צעיר

 

 

 

"איני מבין מדוע לא יכולנו להחדיר את התרופה  דרך הוריד אל הלב", אמר ורנר לידידו ועמיתו למקצוע, "הרי כבר במאה שעברה החדירו תרופות נסיוניות לליבן של חיות מעבדה באמצעות קטטר בהצלחה רבה. החולה הזאת לא היתה צריכה למות"

"אבל ורנר, הרי מעולם זה לא נוסה על אנשים", טען ידידו כנגדו, "הפרופסור טוען שהזרקה בדרך שאתה מציע תביאה למוות בטוח עקב פרפור חדרים..."

"אם כך, הגיע הזמן לבדוק את זה. אני מכיר את השיטה: מחדירים מחט עבה לוריד ומשחילים דרכה צינור דקיק אותו דוחפים  בעדינות עם זרם הדם עד שהוא נכנס אל הפרוזדור הימני של הלב. אז, מזרימים דרך הצינורית תרופה נוזלית המגיעה ישירות אל תוך הלב". 

"עד שלא יוכח שזה אפשרי בבני אדם לא יעזו לעשות את זה. דע לך, הפרופסור לא יאשר ניסוי כזה".

ורנר השיב : "אראה לך שזה אפשרי. תעזור לי להשחיל את הקטטר לוריד הזרוע שלי ותווכח שזו פעולה נכונה ללא סיכון ממשי ".

"אתה מטורף" הזדעק ידידו, אך למרות הסתייגותו נעתר לסייע לו.

 

למחרת הם נכנסו לחדר הטיפולים כאשר הוא היה פנוי.

הידיד חיטא את זרועו של ורנר והחדיר את המחט העבה לתוך הוריד. לאחר מכן השחיל את הקטטר שאורכו נמדד בהתאם למסלול הגעתו עד ללב.

ורנר השעין את ידו על ארון נמוך בחדר בזמן שמרבית אורכו של הצינור הדקיק כבר התקדם בתוך גופו . לפתע  הידיד עצר את השחלת הקטטר.

"זהו טרוף! מה אם בכל זאת יהיו הפרעות קצב הלב? אתה תמות ואותי יזרקו מכאן וממקצוע הרפואה. אני מפסיק את זה!". הוא הוציא את חוט הקטטר ואת המחט וחסם את פצע החדירה.

ורנר לא התווכח. במחשבותיו הוא נותר נחוש במסקנתו.

 

למחרת, ורנר נכנס לבדו אל חדר הטיפולים, ונעל את הדלת מאחוריו. זרועו הימנית נותרה חבושה מיום האתמול.  הוא חיטא את זרועו השמאלית, החדיר את המחט העבה לוריד והחל להשחיל באיטיות את צינורית הקטטר פנימה.  כאב קל צרב בזרועו אך מעבר לכך לא חש דבר. כאשר 65 סנטימטרים מאורכו של הקטטר כבר הושחל בגופו, החל לחוש חמימות וכבדות מתפשטים בחזהו והבין שזהו רגע כניסתו של הקטטר אל תוך ליבו .

 

 

 

ד"ר ורנר פורסמן מצנתר את עצמו (אילוסטרציה)

 

 

 

ורנר ישב לרגע על כיסא הטיפולים כדי להרגיע את עצמו. קצב פעימות ליבו גבר, אך הוא הרגיש טוב והיה מסוגל לנוע. הנה עשה זאת, ובניגוד לכל ההשערות ליבו לא פירפר וגופו המשיך לתפקד.

"מה כעת?" שאל את עצמו, "אם אף אחד לא ידע שביצעתי את זה ימשיכו להרוג חולים בזריקות מטורפות אל תוך הלב" .

 

ורנר התרומם על רגליו, פתח את דלת החדר ופסע לעבר מסדרונות בית החולים כשזרועו מוטה הצידה והקטטר מושחל בגופו - וקצהו בתוך ליבו.

חדר צילומי הרנטגן היה בצידו השני של בית החולים. ורנר צעד בפרוזדורים, מניד בראשו בברכה למכרים שהביטו אליו בפליאה. 

תור ארוך של אנשים השתרך בציפיה לצילומים. ורנר נרשם לצילום הרנטגן והמתין לתורו.

את התצלום עצמו הוא ראה רק למחרת, כששתי זרועותיו חבושות.  בצילום נראה הקטטר בבירור בתוך זרועו וקצהו בתוך ליבו .

 

 

 

צילום הרנטגן שזיכה את ד"ר פורסמן בפרס נובל

 

 

 

למחרת הציג ורנר את הצילום לפרופסור. לתדהמתו אדמו פניו של הרופא הדגול בכעס. הוא השליך את צילום הרנטגן על הרצפה וצעק: "איך אתה מעז ?! אתה לא רופא אלא קצב. אני אדאג לכך שלעולם לא תוכל לעסוק עוד בכירורגיה!".

ורנר פורסמן זומן אל הנהלת בית החולים, ומיד הודיעו לו שהוא מפוטר ממשרתו ועליו לעזוב את המקום.

 

כועס ומאוכזב ישב ורנר בביתו. הימים היו ימי השפל הגדול של תקופת וימאר בגרמניה. כל שנותר בידו  היה צילום הרנטגן של הצנתר בליבו. הוא סיכם את ממצאיו ושלח את המאמר בליווי הצילום  לאחד מעיתוני הרפואה בגרמניה.

לאחר זמן, הועסק ורנר כרופא בבית החולים העירוני של מיינץ. שם הוא החליט לשנות את כיוון התמחותו, כי הבין שדרכו אל הכירורגיה וחדרי הניתוח בגרמניה נחסמה. הוא חזר אל ספסל הלימודים בברלין והתמחה באורולוגיה.

בשנת 1933 נשא ורנר לאשה את ד"ר אלסבט אנגל, רופאה אורולוגית, ובעשר השנים הבאות נולדו ששת ילדיהם. 

ורנר פורסמן שירת כרופא בדרגת רב-סרן בצבא גרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השניה. הוא נפל בשבי ושהה במחנה שבויים עד שיחרורו בשנת 1945.  

 

בתום המלחמה לא חזר מיד לעסוק בפרקטיקה רפואית ותרומתו למדע הרפואה נשכחה. הוא עסק במלאכות שונות כגון חטיבת עצים, ולבסוף מצא משרה כרופא כפרי באזור ה"שווצואלד".  בשנת 1950 חזר לעסוק בתחום האורלוגיה בבית חולים עירוני.

 

 

 

סוף דבר:

 

כאשר התחוללו התפתחויות חדשות בתחום מחקר מחלות הלב, בעיקר בארצות הברית בעקבות מלחמת קוריאה, נזכרו החוקרים ד"ר אנדרי פרדריק וד"ר דיקינסון ריצ'רדס במאמרו של פורסמן  בחוברת גרמנית ישנה. רק אז הוכרה תרומתו של ורנר פורסמן למדע ושמו הוגש לועדת פרס נובל .

את פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה לשנת 1956 קיבל ד"ר ורנר פורסמן יחד עם ד"ר אנדריי פרדריק וד"ר דיקינסון ריצ'רדס מארצות הברית.

 

 

 

 טקס קבלת פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה, 1956

להגדלה הקישו על גבי תמונה

 

 

 

 

בול דואר אמריקני הנושא את דיוקנו של ד"ר ורנר פורסמן

 

 

 

 

בשנת 1958 פיתח ד"ר מייסון סונס את ההדגמה של העורקים הכליליים, הדגמה שאיפשרה להגיע מחלל הלב אל עורקי הזנת הדם לשריר הלב (העורקים הכליליים מכונים "קורונריים"), ובשנת 1977 פיתח ד"ר גרונציג אנדראס את שיטת ההרחבה של העורקים הכליליים באמצעות בלון.

השלמת התהליך בשנות התשעים על ידי החדרת מייצב דפנות כלי דם - "סטנט" לאחר הרחבת העורק הכלילי בבלון, הופנמה כתהליך שגרתי ("אנגיופלסטיקה") והביאה להצלת חיים של עשרות אלפי אנשים.

 

 

 

תהליך צנתור מודרני

 

 

 

ואשר לורנר פורסמן: לאחר שקיבל את פרס נובל, מונה למשרת רופא ראשי לכירורגיה ואורולוגיה באוניברסיטה של מיינץ. הוא נתקבל גם כחבר כבוד ב"אגודת המנתחים הגרמנית", "האגודה השוודית לקרדיולוגיה" ואגודות רפואיות בארצות הברית ובאירופה. שנים מששת בניו עסקו אף הם ברפואה ובפיתוח תרופות חדשות.

 

ורנר פורסמן נפטר בשנת 1979 מהתקף לב.   


גירסה להדפסהגירסה להדפסה
 
 
ראשי  |  אודות  |  מפעלי ההנצחה  |  ספריה  |  גלריה  |  הרצאות, חוגים וטיולים  |  הארכיון ההיסטורי של קרית טבעון  |  פייסבוק  |  English
Created by Consist