דף הבית | הספריה הדיגיטלית הישראלית | עונת התרבות תשע"ט | לוח אירועים | קטלוג וספריה | הודעות חשובות! | צור קשר | פייסבוק |
דף הבית > הארכיון ההיסטורימסיפורי המקוםסיפורי תושבים > אל תבכי ילדה
הארכיון ההיסטורי
אודות הארכיון
"ישראל נגלית לעין" - אלבומי טבעון
סיפורה של האנדרטה
אירועים ותערוכות
תערוכות במגדל המים ההיסטורי
סיפורי מאבק ותקומה
"זיכרון מקומי" : אנדרטאות זיכרון בקרית-טבעון
"טבעון שלי" - פעילות חינוכית
מסיפורי המקום
סיפורי תושבים
בצלי הצבעוני
יהודית צוויק
זכרונות טבעון בראשיתה - ראובן גלזר
בקרבות על ירושלים - משה כצנלסון
משה כצנלסון - ימאי ולוחם
"הרופא-הפועל" בעיני עצמו - ד"ר בלומנטל
איפה הייתי ביום ה' באייר תש"ח
חיילים במחנה
אל תבכי ילדה
קבוצת הרועים
"פחדים"
"פרשת העניבות"
"הגדודנים"
נערת הרזיסטנס
אביבה וגד יגאל - פגישה ראשונה
אביבה וגד יגאל - פגישה שנייה
מפות - ומה שמאחוריהן
חרש הברזל
"השומר על הסוס" שוב משקיף על העמק
מי העזיז הזה?
אירגון ומפעל
אירועים בקורות הזמן
תהליכים מעצבים
רוח המקום
שורשים תרבותיים בראי הארכיון
"מסביב"
גלריה "תמונוטבעון"
תמונות מן העבר
אל תבכי ילדה שלי נרגשת : פזמון המחנה בקרית-עמל, 1937.

מלים: דב פטישי

לחן: רוסי עממי

 

 

 

קריתנו ענייה ומרוששת

וכולנו אביונים ודלפונים

אך אל תבכי ואל תהי מיואשת

עוד נקים העיר בית שערים.

 

אל תבכי ילדה שלי נרגשת

אל תבכי ומחי את הדמעה

אין דבר, אם השכונה רועשת

קום תקום כאן קריה יפה.

 

המחנה אמנם עני, אך "עשיר" בבעיות

וכולו רק ארגזים, ליפטים וצריפים

אך יום יבוא ומסביב כאן בגבעות

ייבנו אלפי בתים יפים.

 

אל תבכי ילדה שלי נרגשת ...

 

בשכונה כבישים עדיין אין,

והבוץ סמיך כמו הטיט

אך אל ייאוש עוד תיסעי כאן באופניים

וייתכן אף במכונית פרטית.

 

אל תבכי ילדה שלי נרגשת ...

 

הספקת המצרכים לחברינו

מגיעה רק עד שער השכונה

וקורה לא פעם, שלדאבוננו

הכלבים סוחבים את תכולתה.

 

אל תבכי ילדה שלי נרגשת ...

 

בבנייה עובדים קשה, הזיעה ניגרת

מזריחת השמש ועד לשקיעתה

ולאחר יום עמל כשהקבוצה חוזרת

יש לצאת למחצית הלילה לשמירה.

 

אל תבכי ילדה שלי נרגשת ...

 

המוסד החינוכי במחנינו

ייתכן שאינו דוגמה ולא מופת

אך לומדים בו כבר עשרת מילדינו

מגיל הגן ועד לכיתה ח'.

 

אל תבכי ילדה שלי נרגשת ...

 

שנאת אחים התלקחה במועצתנו

והיא כאש בערימת קוצים

המריבות פשטו בין נבחרינו

שרק אתמול היו הם ידידים.

 

אל תבכי ילדה שלי נרגשת ...

 

התאספה מועצתנו השבוע

וניסו בה לפייס ולהשלים

אך לשווא, גבר סיגנון ידוע

"מוטב תמות נפשי עם הפלישתים".

 

אל תבכי ילדה שלי נרגשת ...

 

נמשכות המהומות ללא הרף

כל הזמן רק הצתות ויריות

ואצלנו .... בשעות הערב

חטפו ברווז ועקרו גינות.

 

אל תבכי ילדה שלי נרגשת ...

 

על אפם וחמתם של כל אויבינו

נקים יישוב מכאן, ועד כפר החסידים

באהבה ובלהט חזוננו

קום תקום העיר בית שערים.

 

אל תבכי ילדה שלי נרגשת

אל תבכי ומחי את הדמעה

אין דבר, אם השכונה רועשת

קום תקום כאן קריה יפה.

 

 

 

דב פטישי ז"ל היה ממקימי קרית-עמל וטבעון (שנקראה בתחילה "בית שערים").

 

 

 בתמונה: שער העלייה לקרקע, 1937.

 (להגדלה הקישו על גבי התמונה).

 

 

 

 

תודות:

לשלומית צוקר ואביבה אופז, מתנדבות הארכיון ההיסטורי של קרית-טבעון.

למיכל רייך, מתנדבת מרכז הנצחה, על תימלול הסיפור ועיבודו למחשב.


גירסה להדפסהגירסה להדפסה
 
 
ראשי  |  אודות  |  מפעלי ההנצחה  |  ספריה  |  גלריה  |  הרצאות, חוגים וטיולים  |  הארכיון ההיסטורי של קרית טבעון  |  פייסבוק  |  English
Created by Consist