דף הבית | קטלוג וספריה | לוח אירועים | עונת התרבות תשע"ט | קיץ לילדים | חגיגת דוקו קיצית | קייטנה למבוגרים | צור קשר | פייסבוק |
דף הבית > הארכיון ההיסטורימסיפורי המקוםתהליכים מעצבים > סיפורה של כרזה
הארכיון ההיסטורי
אודות הארכיון
"ישראל נגלית לעין" - אלבומי טבעון
סיפורה של האנדרטה
אירועים ותערוכות
תערוכות במגדל המים ההיסטורי
סיפורי מאבק ותקומה
"זיכרון מקומי" : אנדרטאות זיכרון בקרית-טבעון
"טבעון שלי" - פעילות חינוכית
מסיפורי המקום
סיפורי תושבים
אירגון ומפעל
אירועים בקורות הזמן
תהליכים מעצבים
סיפורה של כרזה
כשלסבתא היו גלגלים...
מדוע אין קברי צדיקים בבית-שערים
ביטחון בקריה : "הטנדר נוסע..."
בריאות הציבור בטבעון
סיור אנדרטאות - תלמידי כתות י'
הגלוב, הפריפריה והמרכז
"המפה הירוקה" של קרית-טבעון
רוח המקום
שורשים תרבותיים בראי הארכיון
"מסביב"
גלריה "תמונוטבעון"
תמונות מן העבר
סיפורה של כרזה : ורשה - טרבלינקה - קרית טבעון - תל אביב

כתבה ולקטה חומרים מהארכיון ההיסטורי של קרית טבעון: שפרה לשם

 

 

בין כרזות ופרסומים מן העבר, באחת הקופסאות שבארכיון ההיסטורי של קרית טבעון, נמצאת כרזה הקוראת לתושבי הקריה להשתתף בטקס, שיתרחש בצהרי יום עבודה רגיל, במרכז היישוב וזו לשונה:

 

 

 

 הכרזה כלשונה.

 (להגדלה הקישו על גבי התמונות במאמר).

 

 

 

במבט ראשון נראה נוסח הכרזה תמוה. טקסי יום הזכרון לשואה ולגבורה כבר חלפו, גם יום העצמאות  מאחורינו. מה משמעותו של טקס זה? ומה עושות עצמות יהודי טרבלינקה בקרית טבעון?

 

הנסיון למצוא תשובות בין חומרי הארכיון ובפרסומים מאותם ימים - ימי כהונתו של יצחק קלנברג כראש מועצה (1963 - 1974) - הוביל ל"עלון המועצה", שחוברותיו קובצו בכרך אחד. "עלון המועצה" יצא אחת לחודש, ובו נהגו פרנסי היישוב לתת דין וחשבון לתושבים על ביצוע תכניות מהעבר ועל תכניות לעתיד, על אירועים, חגיגות ועוד.  

 

ואכן, נמצא רמז קטן. ב"עלון המועצה" מס' 2, פסח תשכ"ג - אפריל 1963. ממש רגע לפני סגירת הגיליון נפרד ראש המועצה, יצחק קלנברג, מתושבי הקריה לרגל נסיעתו - לטקס לציון 20 שנה למרד גטו ורשה שהתקיים בפולין.

 

 

 

שער עלון המועצה מס' 2, פסח 1963.

 

 

 

 

 לשון ההודעה על נסיעה לפולין.

 

 

 

 

אריה ברוידא, סגן ראש המועצה וממלא מקומו. 

 

 

 

אבל, לאחר שובו לא פירסם קלנברג ב"עלון המועצה" על חוויית מסעו.

 

בנו, אלי קלנברג, סיפר כי כששב מפולין הביא עמו אביו, במזוודתו, עצמות כרוכות בנייר עיתון, שליקט מאדמת טרבלינקה. הסיפור נשמע הזוי לגמרי. עצמות? עטופות בנייר עיתון?

 

באקראי, תוך כדי קריאה בספרו האוטוביוגרפי המרתק של הרב ישראל לאו "אל תשלח ידך אל הנער", מצאתי את הסיפור המלא.  (ראה עמ' 223- 225) :

 

"שנתיים לאחר תחילתו של משפט אייכמן, מלאו 20 שנה למרד גטו ורשה, ושלטונות פולין הקומוניסטית עמדו לציין זאת בטקס רב-רושם. הם הזמינו לטקס משלחת מישראל שכללה, בין השאר, את הרב יצחק ידידיה פרנקל (חותנו של הרב לאו, ש.ל.), את גדעון האוזנר - שהיה מוכר אז בעולם בשל היותו התובע הכללי במשפט אייכמן, את ד"ר נחום גולדמן - נשיא הקונגרס היהודי העולמי, וכן כמה לוחמים בגטו, כמו סטפן גרייק ואנשל רייס - ראש התאחדות יוצאי פולין. גם יצחק קלנברג - ראש המועצה של קרית-טבעון, ניצול שואה, יליד וורשה וחבר בתנועת הנוער "דרור", נטל חלק במשלחת זו".

 

"הטקס סוקר בהרחבה באמצעי התקשורת ושודר בכל אירופה. השתתפו בו נשיא פולין, ראש ממשלתה ושרים, אך על פי הצגת הדברים, נדמה היה כאילו המורדים בגטו היו פולנים ולא יהודים. אף אות בעברית או ביידיש לא נראתה ולא נשמעה שם, ולא ניתנה רשות הדיבור לנציגי ישראל. מנקודת מבט פולנית-קומוניסטית, היה זה מרד של הסוציאליזם נגד הפאשיזם הגרמני. אפילו גדעון האוזנר, שהיה מוכר בעולם בזכות קולו הצלול וה"אני מאשים" שלו במשפט אייכמן - לא קיבל רשות דיבור בטקס".

 

דמותו המרשימה של הרב פרנקל בלטה. בחיצוניותו, הוא הזכיר לכולם את דמותם של אלה שהדוברים הספידו בנאומיהם. 20 שנה, מאז חורבן הגטו, לא ראו בוורשה אדם כמוהו, הוא החיה את דמות היהודי אשר במשך מאות שנים היה חלק מעולמם, והפך, עם סיום מלחמת העולם השנייה, לנחלת העבר [1].  

טקס הזכרון נערך ליד האנדרטה שהוקמה לזכרם של לוחמי גטו ורשה, מעשה ידיו של האמן היהודי נתן רפופורט (בסיוע האדריכל סוזין). האנדרטה נחנכה באפריל 1948, לציון חמש שנים למרד גטו ורשה. העתק שלה נמצא בכיכר גטו וורשה, במוזיאון "יד ושם" בירושלים.

 

בצד אחד של האנדרטה - המסמל את המרד והגבורה, מוצגים המורדים כחיילים גיבורים - דמויות הירואיות. בצד השני - המסמל את השואה, תבליט המוקדש לקורבנות השואה ובה נראית קבוצת יהודים, ביניהם ילדים, פוסעת בראש מורכן אל עבר המוות.

 

 

 

אנדרטת המרד של רפופורט בכיכר העיר ורשה.

 

בצילום: תמונה של משלחת התלמידים הבית-סיפרית

הראשונה של ביה"ס התיכון בקרית טבעון - למרגלות האנדרטה

בתום מסע בן 8 ימים - אוגוסט-ספטמבר 1991.

 

 

 

באותה שנה, גם בכיכר זגודה שבקרקוב, המכונה היום כיכר גיבורי הגטו, נערך טקס הסרת הלוט מלוח נחושת שנקבע על קיר חזית בית מס' 6, אשר בו ישבה מפקדת המתחרת היהודית, עליו כתוב בפולנית:

 

לזכר

הגבורים המצויינים של גטו קרקוב

אשר נרצחו בידי הברברים הנאצים

 

  

שימת הדגש על המרד - סמל של גבורה - כאירוע היסטורי מכונן לציון יום השואה בזיכרון הלאומי היהודי כמו הפולני - באה לידי ביטוי גם בהחלטת הכנסת בשנת 1951, בה נחקק "חוק יום הזיכרון לשואה ולמרד הגטאות" (כך כונה בתחילה יום הזיכרון לשואה ולגבורה) [2].  אבל, חשוב לציין שכבר עם תום מלחמת העולם השנייה, נערכו טקסים "ספונטניים" במחנות העקורים באירופה, בהם העלו על נס את מרד גטו ורשה, אולי כדי למצוא נחמה ועידוד על הסבל שעברו לא מכבר ועל שטרם נמצאה להם קורת גג בטוחה. בארכיון של קרית טבעון ישנן תמונות המתעדות את צעירי תנועת "דרור", במחנה העקורים ציגנהיין, כשהם צועדים בסך ברחובות המחנה, לציון יום השנה הרביעית למרד גטו ורשה (1947), נושאים דגלים ושלטי מחאה נגד השלטון הבריטי בא"י. 

 

 

 

  

 צעירי תנועת "דרור" במחנה ציגנהיין נושאים שלט עליו כתוב ביידיש:

"הלאה שודדי הים האנגלים".

 

מאוסף הצילומים של אברהם ברלס ז"ל

מנהלו השני של ביה"ס "נרקיסים" בקרית טבעון.

(באדיבות עמיצור ברלס)

 

 

 

הטקס בוורשה נערך במתכונת של טקס צבאי ונישאו בו נאומים נשגבים בפולנית, אשר פיארו את הנצחון על הפאשיזם - כפרק גבורה עילאית של הקומוניזם. יהודים ויהדות לא הוזכרו אפילו ברמז [3]. הפולנים ניכסו לעצמם את המרד היהודי.

 

ואז, בעת ההפסקה בין הנאומים, ברגע של דומיה מוחלטת, בניגוד לתכנית המדוייקת של הטקס, החליט הרב פרנקל לעשות מעשה: הוא עמד מול אלפי אנשים, ללא מקרופון ופרץ בשאגה ספונטנית ממעמקי לבו: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" - ונשא "קדיש" על מליוני היהודים שנרצחו על אדמת אירופה.

 

במשך שנים, חזר ותאר את הרגע ההוא באותה מידה של התרגשות: "כשאמרתי את הקדיש, לא ראיתי את אלה שעמדו סביבי. ראיתי לנגד עיני רק את היהודים של לינשיץ, של ריפין, של ורשה ושל שאר ערי פולניה. לא יכולתי לשמוע אותם, אבל את פניהם ראיתי. הם היו הקהל שלי".

 

תמונה שנייה אשר לא משה מליבו של הרב פרנקל מאז, הייתה נסיעת המשלחות לטרבלינקה.

 

 

צורת המחנה חקוקה על לוח אבן בכניסה לאתר ההנצחה בטרבלינקה.

(צילום: שי רענן, חבר משלחת בית הספר. אוגוסט, 1991).

 

 

על יד הנקודה שבה הסתיימו פסי הרכבת, היה שדה מלא בעצמות אדם, חשופות לעיני כל". [4]

 

 

 

 

 

פסי הרכבת המעוצבים באתר ההנצחה של טבלינקה

(צילום: שי רענן, 1991)

 

 

 

מחנה ההשמדה טרבלינקה הוקם בתוך חלקת יער עבות המוסתר מעיני עוברים ושבים, לא הרחק מקו מסילת הברזל ורשה-ביאליסטוק. המחנה נבנה בעיקר עבור יהודי ורשה וסביבתה, וכבר ב- 23.7.1942 החלו המשלוחים מגטו ורשה, ואחר כך גם ממקומות אחרים. המחנה פעל שנה אחת בלבד - מיולי 1942 ועד לחיסולו הסופי באוגוסט 1943 - במהלך שנה זו נרצחו בטרבלינקה כ- 870.000 יהודים.

 

מלכתחילה, נבנה המחנה למטרה אחת - השמדת המונים. שיטת המוות הייתה החדרת גזים שנפלטו ממנוע של טנק דרך תיקרה, לתאים דמויי מקלחת שהיו סגורים הרמטית. מתאי הגזים הועברו הגוויות ע"י אסירים יהודים אל בורות קבורה גדולים באזור ההשמדה.

 

באביב 1942, החליט הימלר שיש להעלים ראיות ולטשטש כליל את עקבות מעשי הרצח. כשביקר בטרבלינקה, בסוף פברואר 1943, הופתע לגלות כי טרם הונהגה בו שיטת שריפת הגוויות והורה מיידית על הקמת המשרפה. בעקבות זאת, הוקם באזור ההשמדה של המחנה, מתקן שריפה ענק, שהיה מורכב מרשת של פסי רכבת שהונחו על בסיס של עמודי בטון. מתחת לפסים הונחו גזרי עצים וענפים יבשים ועל המוקד נערמו הגוויות, שהוצאו מבורות הקבורה, ולהבה גדולה עלתה השמיימה.

 

לאחר הבעירה נותרו על המוקד עצמות ומתחתן ערימת אפר. קבוצת אסירים מיוחדת הופקדה על איסוף האפר ושארית העצמות החרוכות והשלכתן חזרה לתוך הבורות שהתרוקנו מגוויות. הקברים ההמוניים כוסו בשכבת אדמה. שריפת הגוויות נמשכה חודשים ארוכים, יומם ולילה, עד לחיסולו של המחנה. היה צורך להוציא מן הבורות כ- 700,000 גופות ולהעלותן באש ובתוך כך, נקלטו גם משלוחים חדשים להשמדה. [5]

 

מיד עם השחרור, בתום המלחמה, התרחשו מחזות מבישים באתר ההשמדה לשעבר. שמועות פשטו בקרב האוכלוסיה המקומית שחלק מן הנרצחים נקברו בבגדיהם, ובין קפלי בגדיהם הוסתרו כסף, זהב ויהלומים ושאסירי המחנות הטמינו באדמה אוצרות גדולים. המוני בוזזים פשטו על המקום לחפור ולחפש, סיננו את החול והוציאו עצמות מן הבורות. [6]

 

 

מתקן השריפה -  מעוצב כפסל סביבתי באתר ההנצחה.

(צילום: שי רענן, 1991).

 

 

 

"כשהרב פרנקל שאל את המדריך הפולני שליווה את המשלחת, מדוע אין קוברים - או לפחות מכסים - את עצמות האדם, הוא קיבל תשובה מצמררת: "רבי פרנקל, אין לך מושג כמה פעמים כיסינו, לא רק באדמה, אלא גם באספלט שמכבש עבר עליו. אבל, לאחר שנה, הכל מבצבץ ויוצא כאילו כלום."  יהודים, שנהגו להגיע לטרבלינקה דרך קבע בשנים ההן, אישרו שאכן כך הוא [7].

 

הרב פרנקל התבונן בעצמות וקפא על מקומו. כשסיפר על המראה ההוא אמר: "הייתי כמו הנביא יחזקאל. אני עומד בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות רבות מאוד, יבשות מאוד". הוא הביא עמו עיתון פולני שסיקר את הטקס שנערך יום קודם, ואל העיתון ההוא, החל לאסוף עצמות מתוך השדה". [8]

 

כמוהו עשה גם יצחק קלנברג ואולי גם אחרים. הוא ליקט עצמות יבשות שהיו פזורות ליד פסי הרכבת שהובילו למחנה ההשמדה טרבלינקה ועטפן בעיתון שהיה בתיקו.

 

 

 

יצחק קלנברג מניח זר על מצבת אבן (זמנית)

באתר ההנצחה טרבלינקה, אפריל 1963.  

(באדיבות משפחת קלנברג)

 

 

 

 

החיפוש אחר אוצרות נמשך ונמשך, השטח נחפר שוב ושוב וכל חלקת אדמה נבדקה ביסודיות על ידי אנשים שבאו מהסביבה הקרובה והרחוקה לנסות את מזלם. מעשים אלו פסקו רק כאשר החליטה ממשלת פולין לעשות את שטח המחנה לאתר הנצחה לאומי.

 

שטח המחנה עוצב כאתר הנצחה על ידי "המועצה להגנת אתרי-זיכרון של המאבק, הסבל והעינויים" של האזרחים הפולנים. כשביקרה המשלחת מישראל היו עבודות העיצוב של האתר בעיצומן.  שנה לאחר מכן, ב- 10.5.1964, נערך טקס הסרת הלוט למצבת הזיכרון שהוקמה בטרבלינקה לזכר הקורבנות הפולנים שנרצחו על ידי הנאצים. עוד בשנת 1991, בביקורה של משלחת התלמידים הבית-ספרית, לא הייתה התייחסות אל מוצאם היהודי של הקורבנות. אבל, חצי שנה לאחר מכן, באפריל 1992, כשיצאה משלחת נוספת מבית הספר, נוכחנו לדעת כי נערכים שינויים באתרי ההנצחה בפולין, תוך שימת דגש ליהדותם של הניספים. 

 

 

 

 הנפת דגל במצבת הזיכרון בטרבלינקה

 בתמונה: נציג משלחת התלמידים, 1991.

 

 

 

שטח המחנה עוצב כאתר הנצחה לאומי של פולין, בצורת בית עלמין. על 17.000 האבנים שבאתר, הנדמות כיער, רשומים שמות הקהילות מהן הובאו הקורבנות להשמדה. עשר אבנים מציינות את שמות המדינות מהן גורשו יהודים לטרבלינקה.  

 

 

 

"יער האבנים" בטרבלינקה בשלבי בניית אתר ההנצחה, 1963.

(באדיבות משפחת קלנברג)

 

 

אלי קלנברג מספר שאביו נשא במזוודתו את העצמות, עטופות נייר עיתון, וטס עימן חזרה לארץ. 

 

"כשחזר הרב פרנקל לארץ עם העצמות צרורות בתוך נייר-עיתון פולני, פנה לתעשיות "אבן וסיד" ולהנהלת "סולל בונה" וביקש אבנים לבניית גלעד לקבר אשר כרה לעצמות שהובאו מניא ההריגה בטרבלינקה".

 

ביום חמישי י"ט באייר תשכ"ג - 23.5.1963, בשעה 13.00, התכנסו תושבי קרית טבעון ברחבת ככר בן גוריון (אז, ככר החרות) - מול בנין המועצה, לטקס העברת העצמות שהביא עמו יצחק קלנברג מטרבלינקה, לקבורה בארץ. ההלווייה התקיימה, באותו היום אחר הצהרים, בבית הקברות בנחלת יצחק במעמד הרב ידידיה פרנקל.

 

"ואכן, בבית העלמין נחלת יצחק בתל אביב ניצב גלעד בולט, עשוי אבנים גדולות, שעליו מתנוססת מלה אחת בלבד: "טרבלינקה". מדי שנה, ביום השואה, בארבע אחר הצהרים, נהג הרב פרנקל להתייצב לאזכרה שנתית כשהוא מוקף בניצולי טרבלינקה. בנו, הרב איסר פרנקל, ממשיך לעשות כמו אביו". [9]  

 

 

 

האנדרטה בבית העלמין בנחלת יצחק.

 

 

 

לאחר תבוסת המפלגה הקומוניסטית בבחירות בפולין ב- 1989 והקמת רפובליקת פולין, החלה להתאפשר יציאת משלחות בני נוער ל"מסע בפולין". בשנת 1989 ייצגה טלי ילון, אז תלמידה בכיתה י"ב, את בית הספר התיכון בקרית טבעון במשלחת נוער ארצית שיצאה לפולין. שנה לאחר מכן, יצאה לפולין קבוצה של 13 תלמידים, בליווי המורה נורית הרפז, שהצטרפה למשלחת של בית ספר אחר. באוגוסט 1991 הוציא בית הספר בפעם הראשונה, משלחת עצמאית "בעקבות עולם שנכחד". המדריך: ד"ר גדעון גרייף, איש "יד ושם". המורים המלווים: קובי פליישמן ושפרה לשם. מאז, מדי שנה, נשמרת המסורת, ומבית הספר התיכון יוצאות משלחות תלמידים עצמאיות למסע לפולין.      

 

בטרבלינקה של היום, אין עצמות על פני האדמה, כמו שחזו עיניהם של יצחק קלנברג, הרב פרנקל ושאר חברי המשלחת מישראל ב- 1963 - שטח המחנה מעוצב כאתר ההנצחה בפיסול סביבתי מרשים. התלמידים המגיעים למקום משתאים. המפגש הראשוני הוא עם נוף "פסטורלי" - "יער" של אבנים בתוך קרחת יער פולני אופייני, מבלבל בתחילה. אבל... כדאי לתת לצעירים להשמיע את דבריהם.

 

הדברים שיובאו להלן נרשמו בתוך "יומן המסע" קולקטיבי "פולין - 26.8.1991- 5.9.1991" של חברי הקבוצה ובעיצומה של חווית המסע.

 

"היום כשהגענו לטרבלינקה הופתעתי מאוד למצוא מקום יפה מאוד, מדשאות, פרחים, פרפרים. קשה היה לשייך את המראות לסיפורים ששמענו על המקום הזה. על הזוועות שהיו בו", כתב  יובל (29.8.1991).

 

 

 

מראה כללי של אתר ההנצחה בטרבלינקה, 1991.

 

 

 

ורויטל הוסיפה על כך: "כשהגעתי, ראיתי הרבה אבנים מפוזרות. ירוק. מצד אחד - מקום שליו: הרבה עצים, פרחים, דשא. מצד שני - האבנים נראות כמו בית קברת ענק וזה יוצר מועקה בלב. יש כאן מצב של אירוניה בלתי ניתנת להבנה!

 

רק בטקס הרגשתי שאני קולטת את גודל האסון. מתחילה להבין את הסיפורים של סבתא, שקשה היה להאמין שאכן קרו. איך בני אדם מסוגלים לרצוח בן אנוש אחר? סבתא שלי ברחה ליערות וסבא שרת בפרטיזנים. שניהם ניצלו, אבל הם איבדו את הוריהם ואת כל אחיהם ואחיותיהם.

 

הבנתי שפה, בפולין, אני מייצגת אותם. אני מדליקה נר זכרון לזכר בני משפחתי ולזכרם של יהודים תמימים שנרצחו. אני גאה להיות יהודייה ולייצג את אלה שנרצחו באכזריות, רק בשל היותם יהודים" (29.8.1991)

 

 

 

28 שנים אחרי שיצחק קלנברג הניח זר על סלע אבן זיכרון בטרבלינקה

מדליק התלמיד שי רענן נר לזכר הקרבנות ליד האנדרטה, בשנת 1991.

 

 

 

בסיום המסע בן שמונה הימים בפולין, פסעו תלמידי המשלחת לאורך נתיב הגבורה: מאתר השילוחים - האומשלגפלאץ - עד אנדרטת המרד של רפופורט, שם ערכו טקס שבסופו שרו כולם בפה אחד את "התקווה".

 

 


סימוכין:
 

[1] הרב לאו ישראל , אל תשלח ידך אל הנער, עמ' 223.

[2] ספר קרקא, שם ויינברג  בפרק על מרדכי גבירטיג, עמ' 361

[3] הרב לאו ישראל, עמ' 223

[4] שם, עמ' 224

[5] ארד יצחק, מבצע רייהארד, עמ' 217-231

[6] שם, עמ' 468-9

[7] לאו ישראל, עמ, 224

[8] שם, עמ' 224

[9] שם, עמ' 225

 

 

 

ביבליוגרפיה:

 

ארד יצחק, מבצע ריינהארד - מחנות השמדה: בלזץ, סוביבור, טרבלינקה

הוצאת יד ושם, 1985.

 

לאו ישראל מאיר, אל תשלח ידך אל הנער, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.

 

ויינברג, "מרדכי גבירטיג" בתוך ספר קראקא.

 

יומן מסע של משלחת התלמידים הבית-ספרית של קרית טבעון, 1991.

 

 

תמונות מן הארכיון:

 

* מתוך אלבום משפחת יצחק קלנברג.

* מתוך אלבום משפחת אברהם ברלס.

* מתוך אלבום שצילם התלמיד שי רענן, 1991.


גירסה להדפסהגירסה להדפסה
 
 
ראשי  |  אודות  |  מפעלי ההנצחה  |  ספריה  |  גלריה  |  הרצאות, חוגים וטיולים  |  הארכיון ההיסטורי של קרית טבעון  |  פייסבוק  |  English
Created by Consist