דף הבית | עונת התרבות תשע"ט | לוח אירועים | קטלוג וספריה | הודעות חשובות! | צור קשר | פייסבוק |
דף הבית > הארכיון ההיסטורישורשים תרבותיים בראי הארכיון > "שורשים" - איך מספרים?
הארכיון ההיסטורי
אודות הארכיון
"ישראל נגלית לעין" - אלבומי טבעון
סיפורה של האנדרטה
אירועים ותערוכות
תערוכות במגדל המים ההיסטורי
סיפורי מאבק ותקומה
"זיכרון מקומי" : אנדרטאות זיכרון בקרית-טבעון
"טבעון שלי" - פעילות חינוכית
מסיפורי המקום
שורשים תרבותיים בראי הארכיון
"ביידיש זה נשמע יותר טוב"
"ימי בין המצרים" - מבט אישי
"שורשים" - איך מספרים?
חיזקי קאליופי
" ישיש על שולחני "
שירה קדומה ורעננה
"גוי אחד שאל"
"חוג הארץ השלם" מאת רבי שלמה החלמאי : סיפורו של ספר
"האיל" מאת שאול טשרניחובסקי
"להתפרץ עם גרזן"
"מסביב"
גלריה "תמונוטבעון"
תמונות מן העבר
"שורשים" : איך מספרים?

איך מספרים לילד בן תשע המכין עבודת "שורשים", על משפחתו שגרמנים "נאצים" גירשו מביתה, הוליכוה עם שאר היהודים בני העיירה אל הגורן,  סגרו אותם באסם והעלו אותם באש?

 

מאה עשרים ושבע משפחות יהודיות היו בלבדובה, עיירה ברוסיה הלבנה, בין מינסק לוילנה.  בבית העלמין היהודי של לבדובה היו מצבות בנות שלוש מאות שנה. מסורת יהודי העיירה זוכרת את נטיעת שדרות עצי הלבנה לאורך דרכי הדואר למינסק בימיה של הצארינה יקטרינה "הגדולה".

יהודים ורוסים חיו בדו קיום רב-שנים בלבדובה. הכנסייה הלבנה על שני מגדליה הגבוהים במרכז העיירה, בית הכנסת ברחוב מולודצ'נה, וכיכר השוק ליד משטח העשב של נחל הויגן היו מרכזי הפעילות הציבורית בעיירה.

 

 

אני מקריא את מכתבה של מירל'ה ויסבורד-חוסיצ'י :

" זה זמן רב שאני מנסה להעלות זכרונות על הניר מעיר הולדתי לבדובה, ואינני מצליחה כי ברגע שאני לוקחת את העט בידי אני נזכרת על כל מה שפקד את יקירי בני משפחתי שלא נשאר אף אחד מהם בחיים, ועל כל בני עיירתי שרובם נשרפו ונטבחו בידי הנאצים בני הבליעל, וניצבת לפני התמונה האיומה שהשטן עוד לא ברא, ואני שומעת צעקות איומות העולות ממקום השריפה שהוא לא רחוק מבית הורי ששם העלו את כולם באש, והעולם שתק ואני מתמלאת אכזבה גדולה באנושות ושנאה למקום הארור ההוא, ולא רוצה להזכיר את שמו, וכך אני זונחת את פיסת הנייר שבה התחלתי לכתוב.

אבל היות ואנו אנשי לבדובה ששחק מזלנו ונשארנו בחיים רוצים להנציח את זכר יקירנו בהוצאת ספר לזכרם, לקחתי שוב את העט בידי ומנסה להתגבר על הרגשות שפוקדים אותי בזכרי את כל שעלה בגורלם של יקירנו ואולי בקווים כלליים אוכל להוסיף משהוא על כל שנכתב.

אם כי אני נמצאת כבר בארץ הרבה יותר זמן מאשר חייתי בלבדובה, שנותי היפות ביותר, שנות נעורי עברו שם בעיירה הקטנה לבדובה, שהיה לה נוער זהב, ציוני, חלוצי. בית ספר "תרבות" שעמד על רמה גבוהה שכה אהבתי ללמוד בו ושחרוט מאד בזכרוני.

הנני רואה את עצמי עוד בגן של הגננת לומס שהייתי כה מאושרת להביא לה פרחים ביום שישי.

אח"כ בבית הספר עם המורים הדגולים עם הרבה תלמידים מצטיינים (אם היו פה ושם כמה פחות חרוצים זה טבעי). אהבה מיוחדת במינה חשתי למורה הדגול ר' מוטה שיהיה זכרו ברוך, אין לי מילים לתאר את מסירותו לתלמיד. בכל לבו אהב את התלמיד החרוץ, המקשיב והמכין את שעוריו. הרגשת ממש את אשרו, והשתדל בכל כוחו להסביר עוד ועוד פעם לתלמיד המתקשה להבין, ובכל כתה הרי היו אחד או שניים כאלה וכמה מאושר היה כשהצליח והתלמיד הבין. 

כמו כן אני זוכרת את ההצגות שהצגנו בבית הספר פעמיים בשנה, על נושאים תנ"כיים בייחוד, שזה היה חג לכל ההורים שהם היו כמעט כל העיירה.

אח"כ אני רואה את הנוער בתנועות נוער ציוניות, באיזה להט ומסירות היינו ממלאים כל פקודה של מדריכנו, הדייקנות בפגישות שהן היו לפעמים בבית פרטי מחוסר תקציב לשכור מועדון, ובהתאספנו, הסעיף הראשון על סדר היום הייתה השירה, ובאיזו השתפכות?! כמו כן קיימנו פגישות עם נוער מעיירות סמוכות כמו מולודצ'נה, סמורגון כדי להחליף דעות ללמוד אחד מן השני.

עוד לא שכחתי את החוויות שהשאירו עלי ועל כל אחד ואחד מאיתנו, ומה כואב הלב שרק מעטים נשארנו וזכינו להגשים את חלומנו ולעלות ארצה, ורובם לא זכו לכך וביניהם אחי ואחיותי היקרים."

(מתוך חוברת הזכרון "לבדובה" , ספריית "יד ושם")

 

 

אני מקריא חלקים ממכתבו של משה גרינהויז:

"מול המכבי-אש, מול השוק, על יד הגשר שעבר הנהר ("מהויגן"), עמד ביתי הירוק שאני גדלתי והתחנכתי. החיים בביתי שהיה אצלנו כל השנים המסעדה ("פיויאונא"). כאשר גדלנו היינו עוזרים כל המשפחה, עובדים וככה היו החיים. העיקר הפרנסה אצלנו וכל המשפחה מהעיירה היו מחכים ליום השוק שהיה כל שבוע ביום שני פעם בשבוע. כאשר הילדים גדלו התחילו יותר לעזור בבית.

נוסף על המסעדה היו באים בסוף הקיץ סוחרי תפוחי עץ מקטוביץ ואני ולייבע אחי ע"ה היו עוזרים לסוחרים כל העונה, וככה כל שנה היינו מחכים שהסוחרים יבואו, ונרוויח מהעונה, אז נחשוב איך לעלות לישראל...

עיקר הנוער אצלנו גמר את בית ספר עממי ומי שרצה עוד ללמוד הלך לבית הספר הפולני לשעורי ערב. אני זוכר כאשר הלכתי לבית הספר הפולני לשעורי ערב אז היתה מנהלת בית הספר אנטישמית כזו שאמרה מספיק לקבל יותר יהודים. אני זוכר שנשארו לא הרבה תלמידים. היה קצת, והנוער המבוגר ממני למדו בישיבות, בוילנה בסמינר ועוד במוסדות גבוהים , אבל היו רק יחידים.

רוב הזמן בילה הנוער בכל מיני תנועות נוער ציוניות, החלוץ, השומר הצעיר ובית"ר, ואחרי האסיפות בערב היינו מטיילים ברחוב הראשי של עיירתנו ("די רֶבלֶה") . כמעט כל הנוער בלבדובה היה ציוני וכל אחד רצה לעלות לישראל. נסעו הרבה חברה לעבוד להכשרה כדי לעלות אחר כך לישראל, בתוכם גם אני ולייבע אחי ע"ה נסענו להכשרה ועוד הרבה חברה שרצו לעלות ולא היה ביכולתם.

בשנת 1933 נסעה אחותי שרה לישראל. איזה שמחה היתה בביתנו שהיא נוסעת.

חשבנו שאחרי שאחותי שרה תגיע לישראל אז היא תעזור לנו. העיקר אני לא אתאר איך היתה השמחה כאשר בא היום והיא צריכה לנסוע לישראל. זה היה בדיוק במוצש"ק וכולם זוכרים את התחבורה מלבדובה לתחנת הרכבת לפרודי....ולא אשכח איך שאחותי יצאה מהבית וכל המשפחה לידה והטקסי עברה דרך כל הרחוב ואנשים וילדים עמדו משני צידי הרחוב ואמרו שלום שלום ולהתראות בקרוב...

אבל החלום לא התגשם....

ב 17.9.1939 אחרי הסכם גרמני-רוסי על העיירה שלנו נכנסו עננים שחורים, ז.א. הצבא האדום.

יום כניסת הצבא האדום, זה היה לכולם יום שחור. ראשית התחילו לסגור את כל העסקים בעיירתנו, ולחפש מי שהיה ציוני ולעשות עם כל אחד חשבון נפש. לכל הנוער והמבוגרים כבר לא היה מקום בעיירתנו וכל אחד חיפש מחסה שלא ימצאו אותו. ככה המשטר הקומוניסטי שם קץ לעיירתנו.

אותי הספיקו לתפוס לנ.ק.וו.ד. במולודצ'נה. שאלו אותי איזה נוער ציוני היה בלבדובה ולמה למדו רק עברית ופולנית. אני לא אשכח את הימים והלילות שהחזיקו אותי בבית הסוהר. אחרי כמה זמן עזבו אותי. זה היה באמת המזל שלי...

עבר זמן קצר וב 22.6.41 התחילה המלחמה בין גרמניה ורוסיה. התחיל גיוס כל הגברים, אך למחרת כבר לא הספיקו אפילו להתגייס. התקרב כבר הצבא הפשיסטי על יד לבדובה וכל הסביבה. הפניקה היתה גדולה מאד וכולם התחילו לעזוב את ההורים היקרים והעיירה הקטנה והתחילו לזוז לגבול הישן רדישקביץ, רקוב ועוד מקומות.

וככה הגעתי לסמולנסק ולטחבוב ושמה התגייסו לצבא האדום. עברתי הרבה במלחמה עם הצבא האדום בחזית חארקוב ועל יד מוסקבה אחרי זמן קצר נפצעתי ונשלחתי להבראה... עברתי בזמן המלחמה הרבה, העיקר נשארתי בחיים. בזמן המלחמה הייתי בסיביר, צ'קלוב, טשקנט.

ב1944-45 הייתי בטשקנט. היה לי אז חופש מהצבא והחזית של הצבא האדום התחילה להתקרב למינסק מולודצ'נה. התחלתי לכתוב מכתבים הביתה. אחרי זמן קצר קיבלתי מכתב משכן גוי, חבר נעורים שלי, וענה בזה הלשון: משה יקירי, אתה כותב מכתבים הביתה וקשה לי לענות לך ולכתוב, אבל אני מוכרח לענות לך את האמת. אז קשה לי מאד וכותב שההורים וכל המשפחה נשרפו חיים וכלום לא נשאר מהבית והעיירה.

התעלפתי על המקום. נתנו לי תיכף עזרה והתעוררתי ולא ידעתי מה קרה אותי. וכשנזכרתי וקראתי את המכתב עוד פעם ראיתי שאיבדתי את ההורים, האחים, האחות וכל בני המשפחה.

אחרי כמה זמן נסעתי עם אשתי, עם שתי בנותינו, זה היה ב 1948 , אל קבר אבות לראות את המקומות שנהרגו ונשרפו כולם.

כאשר הגעתי ללבדובה, אז לא הכרתי כלום. איפה ביתי הירוק שעמד מול מכבי-האש, ומול הגשר ומול השוק? כלום לא נשאר. אף זכר לא נשאר.

ביליתי כמה ימים בלבדובה והסביבה. פגשתי כמה קרובים במולודצ'נה, אשמיאני והסביבה, ועם כאבים גדולים חזרתי עם המשפחה לאודסה.

אחרי זמן קצר התחילו לצאת מרוסיה לפולין ומפולין לישראל, ואני לא חשבתי הרבה זמן וב1958 יצאתי מרוסיה לפולין וב1959 הגעתי ארצה אחרי נע ונד...."

(מתוך חוברת הזכרון "לבדובה" , ספריית "יד ושם")

 

אסף וערך : יגאל אורן


גירסה להדפסהגירסה להדפסה
 
 
ראשי  |  אודות  |  מפעלי ההנצחה  |  ספריה  |  גלריה  |  הרצאות, חוגים וטיולים  |  הארכיון ההיסטורי של קרית טבעון  |  פייסבוק  |  English
Created by Consist