דף הבית | קטלוג וספריה | לוח אירועים שנתי | הודעות חשובות! | אירועי השבוע הקרוב | יום הזיכרון תשע"ח | צור קשר | פייסבוק |
דף הבית > הארכיון ההיסטורימסיפורי המקוםסיפורי תושבים > בקרבות על ירושלים - משה כצנלסון
הארכיון ההיסטורי
אודות הארכיון
"ישראל נגלית לעין" - אלבומי טבעון
סיפורה של האנדרטה
אירועים ותערוכות
תערוכות במגדל המים ההיסטורי
סיפורי מאבק ותקומה
"זיכרון מקומי" : אנדרטאות זיכרון בקרית-טבעון
"טבעון שלי" - פעילות חינוכית
מסיפורי המקום
סיפורי תושבים
בצלי הצבעוני
יהודית צוויק
זכרונות טבעון בראשיתה - ראובן גלזר
בקרבות על ירושלים - משה כצנלסון
משה כצנלסון - ימאי ולוחם
"הרופא-הפועל" בעיני עצמו - ד"ר בלומנטל
איפה הייתי ביום ה' באייר תש"ח
חיילים במחנה
אל תבכי ילדה
קבוצת הרועים
"פחדים"
"פרשת העניבות"
"הגדודנים"
נערת הרזיסטנס
אביבה וגד יגאל - פגישה ראשונה
אביבה וגד יגאל - פגישה שנייה
מפות - ומה שמאחוריהן
חרש הברזל
"השומר על הסוס" שוב משקיף על העמק
מי העזיז הזה?
אירגון ומפעל
אירועים בקורות הזמן
תהליכים מעצבים
רוח המקום
שורשים תרבותיים בראי הארכיון
"מסביב"
גלריה "תמונוטבעון"
תמונות מן העבר
מי הרג את עבד אל-קאדר אל-חוסייני? - גירסת משה כצנלסון איש טבעון והסופר יורם קניוק

ריאיינו: שפרה לשם, יהושע בר-מסדה ויגאל אורן

מצוות הארכיון של קרית טבעון

עיבוד הטקסט: שפרה לשם

 

 

איך הגענו לעדות המרתקת של הפלמ"חניק, שהסתבר שברל כצנלסון היה דודו?

     אז ככה. ביום 14.9.2010, התקיים במרכז ההנצחה בקרית טבעון, מפגש עם הסופר יורם קניוק על ספרו "תש"ח".

 

 

המפגש עם יורם קניוק במרכז ההנצחה

 

 

למחרת, שלח יוסף קרן, תושב טבעון מייל בזה הנוסח: "ממש במקרה בהרצאתו, פתח לנו הסופר פתח אל תוך מלחמת השחרור. התברר שבטבעון מתגורר אדם בשם משה כצנלסון ששרת יחד עם יורם קניוק בקרב על הקסטל. משה ששכב לצידו של יורם קניוק היה החייל שהרג את עבד אל-קאדר אל-חוסייני מפקד הכוחות הערביים בירושלים".

 

 

 עבד אל-קאדר אל-חוסייני עם חבריו מ"צבא ההצלה"

 

 

     הסתקרנו, ומכאן, עד הפגישה עם משה כצנלסון הייתה הדרך קצרה. בביתו שבקרית טבעון, פרש לפנינו האיש תמונה מרתקת על קרבות תש"ח בהם השתתף כבחור צעיר, כשהוא בסך הכל בן שבע-עשרה וחצי.

     כשבאנו לראיין אותו הושיט לנו דפים שכתב לילדיו ב- 16.6.2007 ואמר: "הכל כתוב כאן". את ספרו של קניוק - "תש"ח" - טרם קרא אז. במהלך השנים נפרדו דרכיהם והם לא נפגשו כבר למעלה   מ- 50 שנה, אבל, כן, אכן, הם לחמו זה לצד זה בקרבות הגדוד הרביעי של הפלמ"ח על ירושלים.

    אז מיהו משה כצנלסון? עיין ערך משה כצנלסון- מזיכרונותיו של ימאי ולוחם, ובסיפור שיובא להלן.

 

     "ילדים, - כותב כצנלסון - אינני מבקש הרבה. רק לספר על עלילותי במלחמת השחרור". כשהיה בן 16, עזב משה את לימודיו בבית הספר הימי בחיפה והתגייס לפלמ"ח, אחר כך, זייף את שנת לידתו ועלה על הים. "ביום ההחלטה באו"ם על הקמת מדינה יהודית בא"י עבדתי על האניה "קדמה" - הוא מוסיף - "כרזרוויסט של הפלמ"ח וכימאי מקצועי, החלטתי לרדת מן האונייה והצטרפתי לפלי"ם (הפלמ"ח הימי), לשם גם הלכו חברי מבית הספר הימי".       

     החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, הביאה להתלקחות מיידית של מלחמה עם הערבים וצעירים רבים התגייסו לכוחות הלוחמים. מכאן, מתגלגל סיפורם של כצנלסון וקניוק.

     דרכו של קניוק הייתה דומה. בספרו, הוא כותב "התגייסתי בנובמבר 1947, מעט לפני הכרזת האו"ם על חלוקת הארץ". "הייתי נער בן שבע עשרה וחצי, ילד טוב תל אביב". "מעולם לא סיימתי תיכון". "רוב בני גילנו עדיין לא התגייסו, רק אחר כך גויסו ונאלצו לעזוב את י"ב לקראת סוף שנת הלימודים". "התנדבתי לפלי"ם כי אמרתי שאביא את הניצולים (פליטי שואה) לחופי הארץ". "מדצמבר 1947 ועד סוף 1948, היינו "יפה הבלורית והתואר", באמת היינו. אני נשבע שהיינו" (תש"ח, עמ' 12, 27).

 

     בחינת שני ה"מסמכים" - הספר "תש"ח" וכתב העדות של כצנלסון לילדיו - זה לצד זה, מעלה את הדמיון הרב בסיפוריהם. במקום שזה גורע זה מוסיף. זיכרונותיו של קניוק, המושך בעט סופרים, מעצימים את תיאור חוויית המלחמה של צעירי תש"ח. אז, הבה ניתן ל"גיבורי" הסיפור "לדבר" בשם עצמם.

   

     קניוק - "הגעתי לשער הקיבוץ (שדות ים) ומשם הפנה אותי מישהו לצריף גדול עשוי פח גלי. נכנסתי פנימה ולא היה איש. היו כארבעים מיטות, עשרים מכל צד והתחלתי לחפש מקום לחפצים שלי. מעל מיטה אחת היה נעוץ פתק שנשא את שמי" (תש"ח, עמ' 72).

     משה - בקיבוץ קיסריה היה צריף וכמה סירות משוטים, לא משהו רציני.

     קניוק - "בחמש בבוקר היו מעירים אותנו בדפיקות חזקות על הפח, רצנו בבגדי ים למים, רעדנו מקור ושחינו. בתחילה שלושה קילומטרים ואחר כך חמישה, ואז היינו עושים רבע שעה התעמלות מפרכת, בגדי הים הרטובים עדיין על גופנו, ואז מתקלחים במים קרים, מתלבשים במהירות ורצים לחדר האוכל".  "אחר כך נחים חצי שעה ומעשנים ואז היו מתחילים האימונים. כשפרצה סערה בלילה היו מעירים אותנו לרוץ לחוף. היה קר ורטוב. היינו מושכים את הסירות מן המים ולא היה לאף אחד מאיתנו מושג מדוע עשינו את זה". "קבלנו הרצאות על ניווט, מפרשים והתאמנו בריצה כשאנחנו מחזיקים בידינו מקלות דמויי רובים". "מפקד אחד שלא הכרתי הביא אקדח בראונינג עם חמישה קליעים וכל אחד מאיתנו ירה את הירייה הראשונה והאחרונה בקורס, עם קליעים אמיתיים, לקראת הקרבות העתידיים" (שם, 72-73).     

     משה - לאחר שנתנו לנו לירות באקדח, חילקו אותנו לשתי קבוצות: האחת נשלחה להקים את חיל הים והשניה - ללוות שיירות בדרך לירושלים.  

 

את המהלומה הראשונה כיוונו הערבים כלפי עורקי התחבורה ובייחוד לניתוקה של ירושלים.

     משה - בעקבות המצור הערבי על ירושלים ומחוסר כוח אדם אחר, הוחלט לגייס את הפלי"ם למשימה. היה אז חורף גשום וקר. לקחו אותנו ל"שרונה" - המושבה הגרמנית-הטמפלרית, שהפכה עם קום המדינה ל"קריה" בתל אביב.

     קניוק - "הוכנסנו לבית ישן ויפה בסגנון גרמני והועלינו למתבן שמתחת לרעפים, סמוך לבית הבד היפה. התיישבנו באולם גדול עם מרישים בתקרה, והחלו להגיע משאיות שפרקו ארגזים, טעונים כלי נשק ותחמושת. הם הגיעו באותו בוקר באונייה "נורה". זה היה נשק צ'כי שבזמנו יוצר בשביל הוורמאכט. אחרי שנסתיימה המלחמה שכב במחסנים, והרוסים שהיו ראשונים לתמוך בהקמת מדינה יהודית, נתנו הוראה לשלוח את הנשק לארץ ישראל. הוא הועבר בדרך לא ליגאלית לארץ. בערב נאספנו והופיע בחור חדש שאמר שהוא מפקד הגדוד שלנו, והוא נקרא הגדוד הרביעי וזהו גדוד מהולל" (שם, 102-104).

 

 

סיכת הגדוד הרביעי של הפלמ"ח -

גדוד "הפורצים" - של משה כצנלסון 

 

 

     משה - שם צוידנו ברובה אישי, דבר שלא היה מוכר עד אז, במנות קרב וב"שינל" (מעיל צבאי-אנגלי העשוי מבד גס). "למחרת," - כותב קניוק - "העלו אותנו צפופים על משאיות"."נסענו בדרך עפר, היטלטלנו לצדדים ונפלנו זה על זה" (שם, 106-107). בתוך המשאית - מוסיף כצנלסון - ישבנו בין  שקי קמח משני הצדדים להגנה מפני כדורים.

     קניוק - "בסוף הדרך, עייפים, נכנסנו לקיבוץ שאמרו שהוא חולדה. שכבנו איכשהו, לא זוכר איפה, ירד גשם דק, וניקינו את הנשק. קבלנו לחם וסרדינים ועגבניות ושמענו יריות. הבנו שאלה שיצאו לפנינו נקלעו לקרב שניטש ככל הנראה לא רחוק מאיתנו" (שם, 107-108).

 

 

שיירת חולדה

     משה - בחולדה חולקנו שוב לשתי קבוצות. האחת לליווי המשאיות לירושלים והשנייה - תצא קודם לכן ותארוב לערבים על הגבעה שמעל שער הגיא, משם היו הערבים יורים על השיירות. עד אז, נהגו להגן על השיירות מתוך השיירה -  יצרו עמדות ירי, מהמטען שהיה על המשאית, ומתוכן ירו במקרה של התקפה. הפעם הוחלט להתחכם. במקום להגן על השיירה מתוכה, הוסענו במשוריינים של אז (שכונו על ידינו "קופסאות גפרורים") אל הכניסה לשער הגיא (הכביש אז לא נראה כפי שהוא היום). שם טפסנו על גבעה והכננו מארב לערבים בחסות החשיכה. אלא שהערבים הציבו מארב לשיירה כבר בראשית דרכה מחולדה לכביש מסמייה-לטרון ותקפו אותה שם, טרם הגיעה לשער הגיא.

 

     יורם קניוק היה בין מלווי השיירה - "הקרב על הגבעה נמשך ולא היה קשר בין שני הקרבות, שלנו ושל הגבעה, ומשאיות עם מזון לירושלים התפרקו בדרך, ממשוריין אחד נשמעו צעקות, האש הייתה עזה, לא היה לי שום ניסיון, לא ידעתי איך שורקים קליעים, לא הספקתי לפחד, הכל נראה כמו סרט. ואז המשוריין על פצועיו התפוצץ, ועמוד אש התאבך והשתררה דממה". "קבלנו עשרים וחמישה קליעים כל אחד. משה כץ אמר שהגיע יום הרת עולם" (שם, 108-109).   

     משה -  הגשם, הקור המקפיא והקרבות על הגבעות זכורים לי כאחד מימי הגהינום הגרועים בחיי. הערבים תקפו אותנו והאורב הפך לנארב. נאלצנו לסגת כלפי מעלה והמשכנו בקרב מאסף כשהערבים מזנבים בנו עד שהגענו לנווה אילן. כשהשכמנו בבוקר, יכולנו לראות, מנקודת גובה זו, את ההלוויות שערכו הערבים מכפר סריס (היום המושב שורש) למתיהם מהקרב של אמש. אחר כך, הועלינו על משאיות לקרית ענבים.   

     קניוק - "באתי לקרבות, ובאתי למוות היישר מקורס תשע של הפלי"ם, ששם למדנו לשחות, לקשור קשרים, לשוט בסירות, השתתפתי בסך הכל במטווח אחד ולאחריו - מיד למלחמה. אחרי הטבח הראשון בחולדה ידעתי יותר על מלחמה" (שם, 28).

 

     כצנלסון - לאחר כשלון "שיירת חולדה", בסיס הקבע של הגדוד הרביעי של הפלמ"ח - גדוד "הפורצים" - עבר לקרית ענבים ולמעלה החמישה. הפכנו להיות חלק מחטיבת "הראל". לא ימאים ולא אוניות!!! מכאן, יצאנו לילה לילה לפעולות אלימות נגד הכפריים שבפרוזדור ירושלים. סריס, קולוניה, בית איכסה, נבי סמואל, בית נקופה ואחרים ובעיקר, הקסטל.   

 

קרבות הקסטל

     כצנלסון - אני רוצה להסביר לכם את תמונת המצב. הפלמ"ח היה חוד החנית של הכוח הלוחם. לא היה מספיק כוח אדם גם לכבוש וגם להחזיק את הנקודה. לכן, השיטה הייתה, שהפלמ"ח כבש את היעד ואחר כך, עבר המקום לידי חיל מצב של אנשי חי"ש (חילות השדה) הירושלמיים, להגנה על המקום.

     שלוש פעמים השתתפתי בקרבות על כיבוש הקסטל. אני לא זוכר תאריכים. בתחילה, התייחסנו אל כפר הקסטל כמו לכל כפר אחר, לא הבנו את המשמעות האיסטרטגית של המקום. אחרי כל פעולה, רצינו רק מספר ימי חופשה כדי לנוח ולישון כהלכה. היינו הרוגים מעייפות, לילה, לילה, יצאנו להילחם על כפר זה או אחר, וביום - לא היו תנאים לשינה ומנוחה.    

 

 

המשלט על הקסטל

 

 

     אחרי הכיבוש הראשון של הקסטל, העברנו את השליטה לידי חי"ש ירושלים. אבל, תוך יום יומיים השתלטו הערבים על הכפר ואנשי החי"ש שלחו קריאה דחופה לעזרה ממטה החטיבה.

     קניוק - "מישהו בא והעיר אותי וקרא לי לעלות עם כמה חבר'ה לקסטל. הוא אמר שבלילה ניטש קרב קשה ושכבשו את הקסטל והחבר'ה שכבשו עייפים וצריך להחליף אותם" (שם, 52)  .

    משה - המחלקה שלי נשלחה בשני משוריינים של אז. כשנכנסנו לכפר נורתה לעברנו אש תופת. למזלנו, היינו מוגנים יחסית על ידי גדרות האבן של הבתים בדרך העולה אל הכפר. המ"מ שלנו יצא בזחילה מפתח שהיה בתחתית המשוריין, לבדוק עם המפקד המקומי מה בדיוק קורה. כשחזר הוחלט להשאיר במקום את הכיתה שלי כתגבורת לאנשי חי"ש. התמקמנו בעמדה הדרומית ביותר של הכפר, הצופה לכיוון הכפר הערבי סובא (לימים, קיבוץ פלמ"ח צובה), סביב בית השיח'. כפר "הקסטל" (היום ליד "מבשרת ירושלים") ישב בראש גבעה תלולה דמויית כיפה. בראשה עמד בית השיח' ואי אפשר היה לראות ממנה את המרחש בוואדיות שלמרגלותיה. 

     קניוק - "שעטנו מעלה עד הבית הגדול שבראש ההר. מפקד הכיתה שלי אמר שעלינו לשמור על ראש ההר ואם מישהו זז יש להתריע. ואם צריך, לירות, וכמו כן, יש לשמור על החיילים הירושלמים כי הם עדיין לא ראו אש חיה ואולי יברחו. השקפתי על הנוף. ממול לא ראינו שום דבר" (שם, 53).

     משה - במשך יומיים היה משעמם למדי. השכם בבוקר היום השלישי, הייתי בתורנות שמירה.

     קניוק- "פתאום שמענו צעקה, אש! ואחרי רגע, היי! מישהו צעק: חטפתי שני כדורים", "ואז כפלא, נכנס לי כדור ליד העין והחובש חבש אותי. היריות נעשו תכופות יותר. ואז נשמעה נהימה, משהו דומה לים זוחל. המון רב כארבה טיפס במהירות. הכאפיות השחורות והאדומות עלו בסערה. לא ידענו מנין צמח הצבא הגדול, והיה מבהיל לראות אותו זורם". "היינו כעשרה לוחמים עייפים ליד בית המוכתר. וההמון מסתער מכל עבר ושועט והם מאות, ואנחנו יורים"(שם, 53). 

 

     כצנלסון - השעה הייתה קרוב לארבע לפנות בוקר. אני בעמדת המקלע עם חבר נוסף. לפתע ראיתי שלוש דמויות עטויות כפייה עולות מן הואדי לעבר עמדה סמוכה שהייתה מאויישת על ידי אנשי חי"ש, שמשום מה לא הבחינו בהם.

      קניוק - "ואני מבחין בכאפיה מהודרת מהודקת בעאקל מוזהב סביב לה ומתחתיה איש מעוטר בחרב, ומשה צועק, תראו את זה, יעני רודולף ולנטינו, והבוק ג'ונס עם הכאפיה צועק אלינו באנגלית:

Hello Boys! -  

ואנחנו לא כל כך מבינים מדוע צועקים עלינו באנגלית" (שם, 56), - וכאן כצנלסון מבהיר - "ההוא" צעק בשפה האנגלית כי היה בטוח שכח בריטי ממתין לו למעלה כדי להעביר את השטח לשליטתו.

 

 

 עבד אל-קאדר אל-חוסייני

בלבוש מהודר

 

 

     משה - ואז, כיוונתי את מקלע ה"ברן" שלי לעבר שלוש הדמויות ויריתי צרור יריות.

     קניוק - "ומשה פוגע בוולנטינו. ממש כשההוא מבין ששגה ושולף אקדח לירות לעברנו" (שם, 56).

     משה - החבר'ה הירושלמים התאוששו(?) ומישהו שלשל רימון לעבר הדמויות. אחד מהשלושה נפל במקום והיתר נעלמו מעינינו. חזרתי לשיגרת השמירה.

     כשהשחר האיר הבחנתי שכל הגבעות סביב הקסטל מלאות בכאפיות לבנות של ערבים. בשל המבנה המקומר של השטח, הם נעלמו מעיני ונתגלו רק כשהיו במרחק קטן מאוד. מאות ערבים עלו עלינו בקריאות נקם וקרב עז ניטש. יריתי לעברם באש מטורפת, אך אי אפשר היה לעוצרם. מספר שתיים שלי נורה בכדור בראשו. היחידה הירושלמית שבבית השיח', שהייתה אמורה להגן עלינו באמצעות מכונת הירייה שעמדה לרשותם, הסתלקה מן המקום וחשפה את עורפנו.

     קניוק - "בעוד אנחנו יורים, מגיעה בריצה חבורה של עשרים ושלושה בחורים בפיקודו של נחום אריאלי. הם עולים במרוצה בתוך האש. סגנו של נחום מורה לנו לסגת וצועק: "הטוראים לסגת. המפקדים יגנו על הנסיגה! את שמעון אלפסי שצעק לסגת אני אזכור כל ימי". "המפקדים עמדו כמו שדרת אנשים משני צידי השביל בינות בתים מפויחים ותחת אש תופת, ואנחנו עברנו ביניהם". "אט-אט אחד לאחד נורו ונפלו והעומדים עלינו המשיכו לסוכך עלינו ובו בזמן לירות לעבר התוקפים אבל גם למות"(שם, 56-57)   

     משה - התחלתי לנוע לאחור, למרכז הכפר, ששרץ ערבים. חטפתי אש מכל עבר. למזלי, לא נפגעתי. התחלתי לדלג במורד הגבעה. בדרך, אספתי חייל פצוע עם רובהו. תארו לעצמכם אותי, הקטן, נושא על גבי פצוע עם נשק וביד השנייה סוחב את הברן. כך, בדילוגים המשכתי עד שהגעתי לתעלה בצד כביש תל אביב-ירושלים והצלחתי להתרחק ממטח הירי שנורה לעברי.

 

     קניוק - "ההמון השחור הגיע למעלה ההר ליד בית השיח', וקודם שסיימו לכבוש את ההר ולהרוג את המפקדים ואותנו, הם כבר התחילו להתעלל בגוויות". "ואנחנו רצים מטה, לא עוצרים, ופתאום אנו רואים שהם כולם נעצרים. משתרר שקט גדול. הם נעמדים מעל שורת הגוויות שהתעללו בהן ומתחילים לילל. לא תפסנו מה קורה להם. הערבים בתוך הניצחון הגדול שלהם נמלטים.

     אנחנו כבר ירדנו מההר הריק, והעיניים דומעות מן האש, ואחר כך מגיעים לקרית ענבים. ואחד המפקדים שם מביט בניירות שאחד מאיתנו הוציא מכיסו של ולנטינו בעל הכפייה והעאקל הזהוב ואומר, שככה יהיה לי טוב, זה עבד אל-קאדר אל-חוסייני".

 

 

 

תמונת פספורט ברשיון הנהיגה

של עבד אל-קאדר אל-חוסייני שנמצאה בכיסו

 

 

קניוק מסביר - "אותו איש מהודר היה המפקד האגדי של הכוחות הערבים באזור עוד משנות השלושים, והיה בן דודו של המופתי. לכן, מתוך כאב עז על מותו של האיש, במקום לכבוש את ההר שהיה כבר בידיהם, חזרו לירושלים ללוות את מפקדם למנוחות בהלוויה מלכותית שבה השתתפו אלפי אנשים" (שם, 57-58). כצנלסון צוחק ואומר -  יורם קניוק מכנה את עבד אל-קאדר אל-חוסייני בשמות "ולטינו" ו"בוק ג'ונס" - על שמותיהם של גיבורי סרטים באותה תקופה,  בשל הופעתו המאובזרת בצאתו לשדה בקרב.    

 

 

  הלווייתו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני

 

 

     משה - כשהגענו לבסוף לשטח נקי מאש חיכו לנו המפקדים: יצחק רבין, יוספל'ה טבנקין ובני מהרשק, הפוליטרוק (איש יחסי הציבור) של החטיבה. אומרת לי הפמליה הנכבדה:

-         "אתה יודע את מי הרגת??? את עבד אל-קאדר אל-חוסייני!!!" הוא המפקד הבכיר של הכוחות הפלשתינאים בהרי ירושלים".

     עייף ומותש השבתי להם שמה שמעניין אותי עכשיו זו הנעל שאבדה לי בירידה מהקסטל. רק בדיעבד, הסתבר לי שאלפי הערבים שעלו עלינו, רק רצו לחלץ את גופתו של מפקדם.       

 

     עמוס אילון, בספרו "ירושלים לא נפלה - 1948", מחזק גירסה זו ועומד על חשיבות האירוע:

"עבדול קאדר אל-חוסייני מת. "נחשון" לא זו בלבד שפתחה זמנית את כביש ירושלים. היא גם הפילה את מפקדם הדגול של גייסות החוסיינים במחוז. בחור בשם כצנלסון הרגו בקרב על הקסטל. הבחור התמים לא ידע כלל את מי הרג באותו מדרון תלול ומסולע המשתפע מן הקסטל דרומה, לעבר סובה, קן הנשרים שבכיוון בית לחם. שכן, עם מותו של עבדול קאדר אל-חוסייני הקיץ הקץ על הכוחות הארצישראלים של האויב בירושלים". "מותו הביא הביא מבוכה שאין לתארה בשורות אנשיו. ולא נמצא איש שיהא מסוגל למלא את מקומו" ( עמ').

 

     מן הראוי להדגיש, שמשה כצנלסון בא בחשבון ואיננו מבקש צדק היסטורי - מה שכתב יועד לילדיו. זה אנחנו שהחלטנו להביא את סיפורו ולהציג את גירסתו לשיקול דעתו של הקורא. בייחוד, לנוכח דבריו של יורם קניוק בהרצאתו ובספרו "תש"ח". קניוק אינו היסטוריון חוקר. כסופר, תאר בפני הקורא את חוויותיו הקשים של מי שהיה בזמן ההוא ובמקום ההוא כפי שהם עולים בזכרונו היום (כשהוא בן 80), ומדגיש "ומה זה זיכרון? זיכרון הוא מה שאני כותב שהוא זיכרון (תש"ח, עמ' 24).

     אבל, את משה כצנלסון "מטרידה העובדה" - כך הוא כותב לנכדיו -  "שיעקב סלמן, מפקד אנשי חי"ש ירושלים, שהקים את עמותת הקסטל, פאר ורומם את אנשיו מבלי להזכיר את אנשי הפלמ"ח שבאו לעזרתו. גם דאג לנכס את הריגתו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני למאיר כרמיול, אחד מאנשיו. אינני בא חשבון עם כרמיול, המסכן הזה נהרג יותר מאוחר ולא ניתן להתעמת איתו. בינתיים, גם סלמן, כבר הלך לעולמו".    

 

     המשך הלחימה על השליטה בדרך אל ירושלים היה מר וקשה. חברים רבים נהרגו בקרבות. הפעולה האחרונה שבה השתתף משה בקרבות ירושלים הייתה בכיבוש קטמון ובעיקר, בקרב במנזר סן-סימון. שהסתיים בנסיגת הערבים "השאלה הייתה מי ימצמץ ראשון" - כותב משה - "והם מיצמצו". בקרב זה הוא נפצע ברגלו מצרור יריות. "נותחתי בבית חולים "הדסה" על ידי פרופ' ג'וזף, מנתח ידוע מדרום אפריקה. לאחר החלמתי המשכתי בחיל הים".

     מן ההגינות יש להוסיף, שיורם קניוק השתתף גם הוא במה שהוא מכנה "טבח, שנקרא בטעות הקרב על סן-סימון" (שם, עמ' 142) ובכיבוש הר ציון (עמ' 159) שם נפצע ברגלו והעניינים הסתבכו. למותר לציין, שחשוב לקרוא את ספרו המלא ואת תובנותיו לגבי מלחמה וזיכרון.

 

הקורא מוזמן לעיין בפרק: "משה כצנלסון - מזיכרונותיו של ימאי ולוחם" .

                                                                         

 

 

 

ביבליוגרפיה:

קניוק יורם, תש"ח, הוצאת ידיעות אחרונות, 2010

מזכרונותיו של כצנלסון משה, 16.6.2007


גירסה להדפסהגירסה להדפסה
 
 
ראשי  |  אודות  |  מפעלי ההנצחה  |  ספריה  |  גלריה  |  הרצאות, חוגים וטיולים  |  הארכיון ההיסטורי של קרית טבעון  |  פייסבוק  |  English
Created by Consist