- 2020, הגלריה לאמנות ישראלית
- 26.2.2020 - 3.1.2020
- אוצרת: מיכל שכנאי יעקבי
- הלוחש לספינקס | סשה סרבר
את פני הצופים בתערוכתו של סשה סרבר מקבלים חלקי גוף ענקיים, שרידי פסלים הנראים כאילו נלקחו ממקדשי עבר מפוארים שחרבו. סרבר מזמין אותנו המבקרים בתערוכתו לצאת למסע מעורר דמיון, קדימה ואחורה בזמן, לתקופות ולתרבויות שונות.
הפסל סשה סרבר מרבה לבחון בתערוכותיו אייקונים היסטוריים תרבותיים ואתרים ארכיאולוגיים. הוא יוצר בחומרים עכשווים זולים, כגון קלקר, "ממצאים ארכאולוגיים" חדשים הדומים בצורתם לממצאים המקוריים. נוכחותם מרשימה, מלאת הוד אך חומריותם מרמזת על זמניות והתכלות.
הארכיאולוגיה חוקרת את התרבויות הקדומות באמצעות התרבות החומרית שבני אדם השאירו אחריהם (מבנים לסוגיהם וחפצים). אמנם אין באפשרותנו לשוחח עם הממצאים אבל יש צורך "לדובב" את המבנים והחפצים שנותרו מקדמונינו. המבט המדעי העכשווי מבקש לשחזר את פעולותיהם של הקדמונים, את רצונותיהם, אמונותיהם, צרכיהם ולגלות את המשמעות והכוונה שעמדו בבסיס היצירה. ואילו המבט האמנותי בארכיאולוגיה מבקש להתבונן באופן אחר.
שיח עם שדה הארכיאולוגיה היה מנת חלקם של דורות רבים של אמנים. בתקופה הרומנטית של תחילת המאה ה19 והמסעות הקולוניאליסטים, אמנים רבים ציירו אתרים ארכיאולוגיים כחלק מגילוי והשתאות מהזוהר של תרבויות עבר ומההילה עטופת המסתורין של הממצאים. לעומתם, האמנים הפוסט מודרנים נוקטים גישות חתרניות אירוניות וביקורתיות אל מול הארכיאולוגיה, ומשתמשים בה כאמצעי לעסוק בנושאים אקטואליים כמו פטישיזם, תיירות, קולוניאליזם, צרכנות, גלובליזציה, ניכוס ולאומיות.
הממצאים שסשה סרבר בוחר לשחזר בעבודותיו הפכו עם השנים לאיקוניים בתרבות המערב וקשורים באופן הדוק להנצחה וזיכרון – שרידים של פסלי ענק להנצחת קיסרי רומא, ראש של ספינקס או ארון קבורה יהודי מעוטר בתבליטי אבן, כל אלו נוצרו לרוב על ידי אמנים אנונימיים למען הנצחת שליט או אדם חשוב.
הספינקס הגדול של גיזה הוא אחד מהמבנים העתיקים והגדולים בעולם, הוא משלב גוף של אריה עם ראשו של פרעה. עם חלוף הזמן, הספינקס נשכח, פגעי הטבע הרסו חלקים ממנו והוא נקבר בחול עד מעל לכתפיו. תיאורים של הספינקס הגדול בגיזה הופיעו בספרי נסיעות כבר מאמצע המאה התשע עשרה. הספינקס של סרבר פוסל בהשראת ציור מתקופה זו, של האמן האוריינטליסט אליהו ודר בשם "הלוחש לספיקנס" (1863). הציור מתאר אתר ארכיאולוגי מדברי מומצא, בו פזורים שברי עמודים, ובמישור הקדמי ראש ענק של ספינקס שמול שפתיו יושב איש בסחבות ומתלחש עימו. אולי התייחס הצייר למיתוס היווני העתיק של הספינקס (הפעם בלשון נקבה) אשר הגנה, על פי המיתוס, על הכניסה לעיר הקדומה תבאי וכל העוברים ושבים אל העיר נאלצו לענות על חידתה. לכשטעו, נטרפו או נחנקו על ידה.
סרבר מתרגם את הדימוי הרומנטי והמסתורי לפסל ענק מקלקר, המשמש לרוב כחומר אריזה זול. ראש הספינקס העצום, שבנוי מפרוסות פרוסות החושפות את תהליך בנייתו, נראה מרחוק כמו דימוי דיגיטלי מפוקסל שקשה לזהות בו את המקור. הניגוד בולט בין גודלו של הדימוי והמיתוסים המפוארים שהוא נושא עימו לבין דלות החומר וארעיותו, בין ההוד של הדימוי העתיק לבין מראהו העכשווי המפוקסל. סרבר מתכתב לרוב עם ציטוטים קודמים של המוצגים הארכיאולוגים אותם הוא מפסל, שאלותיו נוגעות לשינוי ההקשר התרבותי של היצירה המשוחזרת, לנקודת המבט המשתנה. במקביל הוא משתעשע עם האופציה של בדיה וזיוף, ובכך משבש את ההילה שנקשרה לממצאים המקוריים.
שאלת האותנטיות נמצאת בבסיס התערוכה כמו בבסיס הפרקטיקה של מעשה הפענוח הארכיאולוגי. העיסוק בזיוף ואתנטיות בולט בעבודות מוקדמות יותר של סרבר, כגון היד והרגל הענקיים המדמים את שרידי פסלו הענק של הקיסר קונסטנטינוס. אברי הגוף המונמנטלים העשויים אלומיניום, הם פסלים מוקפדים ומהוקצעים שאשליית החומר שלהם מושלמת. גם כאן מעלה סרבר שאלות אודות גבולות הכוח של השליט, על מהויות של נצח מול כיליון והרס, על שאלת האותנטיות של יצירת אמנות המצטטת יצירה אחרת.
סשה סרבר נולד בקישינב, ברית המועצות . לצד לימודי אמנות הוא עסק ברפאות עבור המכון הממשלתי לארכיאולוגיה בקישינב. שם נבט בו העניין בשרידים ארכיאולוגים ובמערכת הזיקות בינם לבין אמנות ופיסול עכשווים. סרבר – יליד מולדובה שעלה לישראל בשנות ה־90 ' הביא עימו את הידע והאהבה לפיסול הקלאסי המערבי . בתערוכה זו הוא יוצר דיאלוג (אולי לראשונה) עם המקום, ועם התרבות החומרית של התרבות היהודית שצמחה באזורנו. הוא משחזר בגלריה סרקופג עתיק מהאתר הארכיאולוגי של בית שערים הקדומה, שהוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ונחשב כאחת התגליות המרתקות ביותר בארכיאולוגיה הישראלית. בית שערים העתיקה ממוקמת על גבעת שייח' אבריק ליד קריית טבעון של ימינו, בעבר התקיים כאן יישוב יהודי חשוב בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד. על מדרונות הגבעה חצבו התושבים הקדומים מערכות קברים מסועפות ומפוארות, בהן קברו את חכמי המשנה ונכבדי העם. בתוך מערות הקבורה נמצאו סרקופגים עשירים בעיטורים מן המאות ה-2 וה-3 לספירה עשויים מאבן גיר ומעוטרים עיטורים של בעלי חיים. סרבר משחזר את ארון הקבורה העתיק באמצעות קלקר גולמי לא מצופה, הוא מוציא אותו מהמערה החשוכה והקדומה ומהקשרו ההיסטורי המקורי ושותל אותו בתוך החלל המואר של הגלריה לאמנות ישראלית עכשווית.
ביד אמן ובמיומנות גבוהה יוצאת דופן במקומותינו דלי החומר, סשה סרבר משחזר בגלריה יצירות אמנות איקוניות ועתיקות שנעשו בידי אמנים אנונימים. כמו אותו הלך בציורו של וודר המנסה לדובב את הספינקס כך גם סרבר כמו מבקש לפתור, באמצעות פעולת הפיסול את החידות העתיקות.
בחלל התערוכה נלחשת השאלה- מה עתיד להשאר מעבודותיו של סשה סרבר כאשר הן יחשפו תחת חורבות בעוד אלפיים שנה? האם החוקרים העתידיים יחשבו שמבני הקלקר אכן היו קיימים במציאות? האם ארכיאולוגים של העתיד יתנו ערך היסטורי לעבודות אלה? ומה יהפוך לארכיאולוגיה בעידן הווירטואלי?
פרסומים על התערוכה:
מה נשאר מפסלי הענק שנועדו להבהיל את העם – ביקורת אמנות – הארץ