- 2018, הגלריה לאמנות ישראלית
- 24.3.2018 - 2.1.2018
- אוצרת: מיכל שכנאי יעקבי
- עטויות | מיכה שמחון
לצלם את מבטן של נשים עטויות
מיכה שמחון
באחד מביקורי בקהיר קרה לי דבר שגרם לי לתהות על נקודת המבט המורגלת שלי על הרעלה. הלכתי ברחוב ופתאום הרגשתי שנועצים בי מבט. היה זה מבטה של אישה, עטויה מכף רגל ועד ראש בשמלה שחורה שאת פניה כיסה בד שחור, הניקאב, שהותיר רק חרך צר לעיניה.
הרגשתי נבוך וחשוף. מביטות בי עיניים מתוך חרך ואין לי מושג מי המביטה. אישה אדוקה בעולם מוסלמי, נועצת בי, גבר זר, את עיניה. אני, בבגדי המערביים החשופים יחסית, מרגיש כאילו גופי הולך והופך לישות נחדרת. היה לי ברור שאישה בפנים גלויות לא היתה מעיזה לנעוץ בגבר זר מבט ממושך, נוקב. זה היה נחשב, אפילו במערב, לאקט פולשני מתריס, מיני. ודווקא במצרים אישה עטויה לגמרי, מעזה. הבנתי שחל כאן היפוך של יחסי הכוחות בשדה הגוף. מעיין פיפ שואו (מופע מציצנות מעבר לזכוכית חד כיוונית) במהופך. הגבר מוגן מאחורי הזכוכית והאישה חשופה. בקהיר הרגשתי חשוף מול אישה שניקבה אותי במבטה ולעולם לא אדע מי היא ומדוע התבוננה בי. באותו רגע הבנתי שהכיסוי הזה, שמתוך האתוצנטריות המערבית השגורה, נתפס בעיני תמיד כסוג של דיכוי, הוא שנתן לאישה הזו כוח. הוא סיפק לה שריון שלמולו עמדתי חשוף.
החלטתי שאני רוצה להתנסות בזה. לחוות ואולי גם להבין את תמונת העולם הניבטת מתוך הניקאב. קניתי בקהיר שמלה שחורה ורעלה והלכתי לצלם סרט וידאו בחוף תל אביב.
פסעתי על החוף וספגתי מבטים. הרגשתי כמו חיזר. אנשים לא היססו להתבונן ארוכות, להצביע וגם לגחך. ניסיתי להיכנס לדמות של אישה שהולכת לבושה כך על חוף הים המעורטל של תל אביב. מה היא חושבת? על מה היא מסתכלת? על מי היא מסתכלת? ניסיתי להתבונן בגברים כמו שאישה מתבוננת, כמו שאישה התבוננה בי בקהיר. ניסיתי להתבונן בנשים ערומות למחצה כמו שאישה לבושה מכף רגל ועד ראש היתה מתבוננת. מה אני רואה? האם אני עשוי לראות בהן עכשיו נשים לא מוסריות? זונות? האם אני מסתכל או מסתכלת? האם אני יכול בכלל להיות מסתכלת? האם אני לא מנצל את ההזדמנות לתקוע מבטים ממושכים מידי, חודרים מידי, גבריים מידי, בנשים? צעדתי אל תוך הים. מובס. עברתי טקס מעבר כושל. הפכתי מגבר לאישה ולגבר שוב ונשארתי אותו דבר.
המשכתי לחפש את הנשים החזקות, אלה שמכסות את ראשן ופועלות בעולם. העמקתי את עניני בנושא של כיסוי הראש אצל נשים יהודיות ומוסלמיות. הכרתי מכבר נשים רבות, שבחרו להתעטות מרצונן החופשי מבלי לוותר על עצמאותן. נשים אלה רואות בכיסוי הראש אמצעי להעצמה ולא לדיכוי. החלטתי לצלם פורטרטים של נשים עטויות. צילמתי אותן בסטודיו שלי או בביתן. צברתי שעות של שיחות עם נשים מרתקות, חזקות, פועלות בעולם. הייתי מודע כל הזמן לעובדה שהנה אני, גבר, מנסה להעביר חוויה נשית ונקודת מבט נשית, ותהיתי אם זה לא נועד מלכתחילה לכישלון. ניסיתי להמנע משיפוט, מניכוס המבט הנשי ומהשתלטות על קולן. ביקשתי מהנשים שצילמתי לכתוב על חוויתן כנשים עטויות, לעיתים כתבתי את הדברים מפיהן. היו גם שבחרו לבטא את עצמן באופן אחר. קיוויתי שבאופן זה נקודת המבט שלי לא תיכפה עליהן, אלא תיתן להן במה להשמיע את קולן, להנכיח את מבטן, מבטן של נשים עטויות.
עליא אלכמאלאת
מנהלת בית ספר יסודי עומר בן אלח'טאב ברהט
עד לפני שמונה שנים הייתי מסורתית ולבשתי מטפחת, אבל עדיין לא הסתרתי את הצוואר והלכתי עם שרוול קצר. במשך הזמן הפכתי להיות יותר דתייה והתחלתי לכסות את הזרועות וללבוש מטפחת שמסתירה מלפנים. להיות יותר שרעית, אבל מצד שני גם להיות אופנתית ולא ללבוש ג'ילבאב [שמלה ארוכה רפויה]. בקרב היהודים היחס טוב ולא מתנגד, ובקרב הערבים אני מרגישה שנותנים לי יותר כבוד ומתוך זה חופשיות. העבודה שלי מסמלת חופש, והלבוש מייצר כבוד, כי הוא מדגיש את שמירת המסורת.
عليا الكملات
مديرة المدرسة الابتدائية عمر بن الخطاب في رهط
حتى أواخر التسعينات ارتديت المنديل (غطاء الرأس) كاتباع لعادة تقليدية، دون التقيّد حسب الشرع. ولكن في السنوات الاخيرة اتخذت لباس المنديل كلباس شرعي مع الحفاظ على ذوقي الخاص، إرتداء الجلباب. اللباس حسب الشرع يرمز الى التقيد واتباع العادات والتقاليد وهذا ما يزيد من الإحترام الموجه لي من قبل المجتمع. اما عملي كمديرة مدرسة فهو يظهر التحرر والسير حسب نهج المجتمع المعاصر.
Alia Al Kamalat
Principal of primary school, Omar Bin Alchatab in Rahat
Up until eight years ago I was traditional and wore the headscarf, but I still didn’t cover my neck and I went out with short sleeves. Over time I became more religious and started to cover my arms and wear a headscarf that covers my neck – becoming more 'Shari,' but on the other hand still being in fashion and not wearing 'Jilbab' (a long loose dress).
Among the Jews they treat me well (and are not against it) and among the Arabs I feel they give me more respect and that yields freedom. My work symbolizes freedom and the outfit generates respect because it emphasizes observing the tradition.
בות'ינה מלחם – אמנית בינלאומית מערערה במשולש, המשלבת בין רקמה מסורתית פלסטינית לבין אמנות עכשווית. מורה לאמנות בגלריה לאומנות של אום אל פחם
بثينه ملحم فنانه من قريه عرعره المثلث,تدمج وتمزج بعملها التطريز الفلسطيني التراثي وبين الفن الحديث. تعمل مربيه بدا ر الطفل العربي ومعلمه للفنون في صاله العرض ام الفخم
Buthina Milhem – an international artist from Ar'ara, who combines traditional Palestinian embroidery and contemporary art. Teaches at the Umm al-Fahm Art Gallery.
מי שיוצא מבגדיו הוא ערום
الي بطلع من ثيابه بعرى
Whoever lives his clothes will be naked and exposed
מתוך: "המחט ניצחה את התופר" – בות'ינה מלחם
1999
טכניקה מעורבת, בד
125X140
مأخوذ من "الإبرة انتصرت على الخياط" بثينة ملحم
1999
تقنية مختلطة ، قماش
125X140
From: "The Needle Vanquishes the Sewer" – Butheina Milhem
1999
Mixed media, canvas
140×125
איבתיסאם מחמיד
רודפת שלום, יו"ר עמותת "השלום מתחיל בפנים". מועמדת עצמאית ב-1998 לראשות מועצת פראדיס.
עד גיל 35 התלבשתי כמו אישה ישראלית: ג'ינס, משקפי שמש, קארה, פן, התאפרתי הרבה – העיקר שיחשבו שאני תימנייה או מרוקאית. עד שפעם אחת נהג אוטובוס ניסה להוריד אותי בדרך לחדרה כשהוא גילה שאני ערבייה. אמר לי: "אתם פוצצתם את חדרה בפיגוע". כל הלבוש הזה, ההתייפייפות והחיוך לא עזרו לי. פתאום הבנתי שהיהודים לא יקבלו אותי כישראלית, תמיד יראו בי ערבייה פלסטינית.
אמרתי – אוקיי, לא רציתם אותי באופנה הזאת, תקבלו אותי "חומייני". "טרוריסטית".
לבשתי את הלבוש הזה כדי להתריס כנגד החברה הישראלית. ואז גם התחלתי לחזור לשורשים שלי, להבין מה קרה לסבתא שלי בטנטורה, מה קרה בטבח שם. חזרתי לדת, והיום אני מתפללת ואפילו נסעתי לסעודיה.
בעקבות הסיפור הזה הפכתי לרודפת שלום. היום אני מודה לנהג הזה שהחזיר אותי לנכבה שלנו, לשואה של היהודים. במעגלי ההקשבה הבנתי את הצורך לגעת בפצעים כדי שאפשר יהיה להתחבר לכאב ולחיות ביחד.
ابتسام محاميد
فعالة السلام ورئيسة جمعية "السلام يبدأ من الداخل" ومرشحة لرئاسة مجلس قرية الفريديس عام 1998
حتى جيل ال35 عاما كنت امرأة علمانية ولبست لباس الامرأة العلمانية والمعاصرة حتى بعتقدون انني امرأة يهودية يمنية او مغربية. حتى فوجأت بان سائق الحافلة حاول انزالي منها في منتصف طريقي الى مدينة الخضيرة حين اكتشف بانني امرأة عربية ومسلمة, عندها قال لي" انتم الذين فجرتم انفسكم في مدينة الخضيرة ؟" ومع كل هذا اللباس الذي كنت البسه لم يساعدني بشيء في عالمنا الذي نعيشه لانني سأبقى في نظرهم المرأة العربية الفلسطينية ولن يروني ابدا انني امرأة اسرائيلية.
فقلت في ذهني ان كل هذا لا يهم فاذا رفضوني عندما كنت امرأة علمانية فيجب ان يقبلونني كامرأة اسلامية متدينة او ينظروا الي كامرأة ارهابية.
فقد لبست ملابسي الاسلامية لكي ازعج المجتمع الاسرائيلي. ومن خلال الاحداث التي تحدث هنا في اسرائيل ونعيشها كل يوم قررت ان ابحث بدفاتر الماضي وافتح صفحاتي التي تدلني على ما حصل لاجدادي في مجزرة الطنطورة عام ال48 فانا هو الجيل الثالث واريد ان اعرف في صفحات الماضي كل ما ينقصني من معلومات.
اما اليوم وبعد كل ما حصل لي قررت ان اصبح فعالة في موضوع السلام وكل هذا كان بفضل سائق الحافلة الذي اعادني الى رشدي والى ديني والى عقلي لارى من انا ؟, لهذا قررت ان اذهب الى مكة المكرمة وهي منبع الاسلام وارض الحرمين الشريفين وزيارة قبر الرسول صلى الله عليه وسلم في السعودية. ومع هذا فذهابي الى مكة لم يمنعني في اكمال مشواري في موضوع السلام لان ديننا الاسلامي يحتم علينا العيش بسلام مع باقي الديانات لاننا كلنا بشر.
واعمل كمرشدة في دوائر الاصغاء ومحاضرة عن فقه المرأة المسلمة.
وها انا اكمل رسالتي في موضوع السلام وليوفقني الله في ذلك.
Ibtisam Mahamid
Pursuer of Peace, Chairwoman of the Peace Starts Within Association. Independent candidate for the Faradis local council in 1988.
Until the age of 35 I dressed like an Israeli woman – jeans, sunglasses, hair bobbed and blown-dry, lots of make up – as long as they took me for Yemenite or Moroccan. All that until one time a bus driver tried to get me off the bus on the way to Hadera after he found out I was an Arab. He said, "You blew Hadera up in the terrorist attack." All that dressing up and smile didn't help me. I suddenly understood that the Jews won’t accept me as an Israeli. They will always see me as a Palestinian Arab. I said – o.k. you didn't want me in this fashion, you'll get me "Khomeini." “Terrorist."
I wore that dress to protest against Israeli society. And then I also started to get back to my roots, to understand what happened to my grandmother in Tantura, what happened in the massacre there. I got back to religion, and today I pray and I even went to Saudi Arabia.
As a result of that story I became a Pursuer of Peace. Today, I thank that bus driver who brought me back to our Nakba, to the Jewish Holocaust. In the listening circles I have understood the need to touch the wounds so it becomes possible to connect to the pain and live together.
מורין נהדר
זמרת המתמחה במוסיקה פרסית, יוצרת.
חוקרת של המוסיקה של יהודי איראן באוניברסיטה העברית
כבת למשפחה דתית-מסורתית, שנשותיה אינן מהלכות מכוסות ראש, למעט ביציאה לבית-הכנסת, עוררתי לא מעט השתאות כשהתחלתי להיראות עטויה, ולא רק בשבת. כיסוי ראשן של נשים דורש מהן לא מעט אומץ. לנשים נדמה שבכך הן מוותרות על הרצון הטבעי להדגשת הפנים, שכן השיער נתפס כשַׁעַר אל הפנים.
ובכל זאת, כשאני מתבוננת בנשים עטויות אני מוצאת שהן נשיות עד מאוד, ואפילו יפות הרבה יותר. אור אחר זורח מפניהן, הבולטות דווקא כאשר מכוסה השיער. השיער מסיח את הדעת מן הפנים עצמן, ומן הפְּנים המשתקף בפָּנים. דווקא כששיערן מכוסה נגלה תוכָן בזיכוכו.
הכיסוי עשוי להוות מעין כתר, המעניק לאישה מלכות, ומשווה לה מראה כפרי, אימהי או מקראי. עם זאת יש הבדל בין שיער באשה ערווה לבין קול באשה ערווה. האם יכולים אנשים לקבל אישה שבחרה מרצונה החופשי לכסות את ראשה, אך לא בהכרח את עצמיותה, מחשבותיה, וקולה?
مورين نهدار
مطربة متخصصة في الموسيقى الفارسية ، مبدعة. باحثة عن موسيقة يهود ايران في الجامعة العبرية
كابنة من عائلة متدينة محافظة التي نسائها لا تغطي رؤوسهن الا وقت الخروج الى الكنيس. اثرت الاستغراب عندما ظهرت مغطاة الراس ، ليس فقط ايام السبت. غطاء الراس يتطلب عند المراة الشجاعة. من وجهة نظر النساء هن يتنازلن عن حاجتهن الطبيعية في اظهار مفاتن الوجه، والشعر يعتبر بوابة الى الوجه. بالرغم من ذلك، عندما ادقق النظر بالنساء المتحجبات انا اجد ان فيهن انوثة كثيرة، حتى هن اجمل بكثير. نور اخر مشع من وجوههن البارزة، بالذات عندما يتغطى الشعر. الشعر يجعلنا في غفلة عن الوجه نفسه وعن الداخل الذي ينعكس من الوجه. بالذات حين يغطى شعرهن نكتشف داخلهم بصفاءه.
الغطاء يعتبر تاج يمنح المراة الملوكية ويعطيها مظهر ريفي امومي او ديني قديم.
ومع هذا هناك فرق بين شعر المراة كعورة وبين صوت المراة كعورة. هل يستطيع الناس ان يتقبل امراة اختارت بمحض ارادتها ان تغطي شعرها وليس بالضرورة ان تغطي ذاتها، افكارها،وصوتها.
Maureen Nehedar
Singer, specializing in Persian music, creative artist.
Researcher of Jewish Iranian music at the Hebrew University, Jerusalem
As a member of a traditional family whose women do not cover their hair except when attending synagogue, I aroused much astonishment when I decided to cover mine not only on the Sabbath. Traditional head covering nowadays requires much courage and determination on the part of women. They feel that they must waive their desire to accent their faces, for hair is considered the gateway to the face. Despite this, when I look at head-covered-women, I find them to be quite feminine, and even more lovely. A different kind of light exudes from their faces, which are more pronounced when their hair is covered. Hair can be a distraction from the face itself, and from the inner essence that the face expresses. It is precisely when the hair is concealed that the internal is revealed in all its purity.
Head covering may be a kind of crown, which grants the woman royalty, and a pastoral, maternal or Biblical look. Nevertheless, there is a difference between identifying a woman's hair with immodesty, and identifying her voice with it. Can people accept a woman who decided of her own free will to cover her hair, but not her individuality, her thoughts or her voice?
שרה פרידלנד בן ארזה
משוררת, חוקרת חסידות ועורכת
*
בַּמִּטְפַּחַת שֶׁעַל הַחֶבֶל
מְהַתְּלוֹת הָרוּחוֹת
שֶׁאֵינָן בִּשְׂעָרִי
דֵּהִים תַּלְתַּלַּי לְשֶׁעָבַר
מְעֻלְּפֵי סִפּוּרִים, מְצֹעֲפֵי בַדִּים
כְּמֵהִים אֶל יָם
מֶה חָלַמְנוּ צְעִיפִים
סַסְגּוֹנִיִּים-הוֹדִיִּים כִּסּוּ סִיד מִתְקַלֵּף
בְּדִירַת הָרַוָּקוֹת שֶׁלָּנוּ.
מִן הַקִּיר אֶל רָאשֵׁינוּ בָּעֲרָבִים
נָשְׁלוּ.
עָטִינוּ בַּמִּטְפָּחוֹת חֲלוֹמוֹתֵינוּ
לְהַקִּיפָם בָּיִת, אִישׁ
וּפָנֵינוּ אֲחֵרוֹת
נִרְגָּשׁוֹת
עַל רֹאשִׁי, רֵיקָן מִתַּלְתַּלַּי,
קֵרֵחַ וְשׁוֹכֵחַ וְאָפֹר,
חוֹמֶלֶת מִטְפַּחַת
מַקִּיפָה לוֹ צְבָעִים
וָאוֹר.
سارة فارلند بن ارزى
شاعرة وباحثة في مجال الديانات ومحررة
*
في المناديل التي على الحبل
تتمايل الرياح
ولم تهب كماد شعري المجعد المتناثر
مغمضو الحكايات ولفائف الشالات
نشتاق للبحر
يا ما حلمنا شالات ومناديل
هندية ملونة تغطي شظايا الحيطان المتساقطة
على رؤوسنا في بيت عزوبتنا
حجبنا بمناديل أحلامنا
لنحيط بهم بيوت وناس
وأوجهنا منفعلةً مختلفةً
على راسي خلاء من جعد شعري
أصلع وناسي ورمادي
يشفق المنديل
وينثر من صوبه تشكيلة من الألْوان والأضواء
Sara Friedland Ben Arza
Poet, Chasiduth Researcher and Editor
*
Hanging on the line,
1s a headscarf
Teased by the winds
That are not in my hair.
My former curls are fading,
Swooned in stories,
Veiled in fabric,
Yearning for the sea.
How we dreamed of headscarves
Indian and multi-colored
Covering the peeling walls
Of our bachelor apartment.
In the evening, they’d slip from the walls,
onto our heads.
We wrapped our dreams in headscarves
To lend them a home, a mate.
Our faces different then,
Charged.
On my head, devoid of curls,
Bald and forgetting and grey,
A merciful headscarf –
Encircling me with color
And light.