לפרום את המרחק

טבעון , מקום הולדתי, הופיעה במהלך עבודתי היצירתית  לאורך השנים כדימוי נוף נפשי, כדימוי מקור ממנו יצאתי למסע אישי ארוך שנים, בתערוכות בארץ ובעולם, שתמיד מוטיב הבית והמקום היה מהותי להן. טבעון כדימוי מופשט, כמקום שנטמע עמוקות בנרטיב האוטוביוגרפי שלי. יחד עם זאת, ההתבוננות אל העבר מעולם לא היתה נוסטלגית ולא היתה קשורה לגעגוע או לנתק אלא לפעולה הפואטית והמטאפורית שהניעה  את מהלך היצירה שלי, מעין חפירה ארכיאולוגית דמיונית בשכבות הזמן והזיכרון.

"ברוש לאור ירח", הוא פרק מיוחד עבורי.  הפרק האישי ביותר עד כה, לוכד בחלל גלריית מרכז ההנצחה בטבעון מספר תמות יסודיות בעבודתי, ומתמקד ברגע הזיכרון הפואטי ביותר הזכור לי: החצר של  סבא אברהם וסבתא זוהרה זכרם לברכה, ברחוב הברושים 7.  שם במרפסת, אותו מבנה חשוף לבנים  ללא גג  המתקיים בזכרוני כחלל מכונן , תחת קרן האור הנשלחת ממכונת ההקרנה כאלומה של גרגירים לבנים בחושך, סבא הקרין את "לורל והרדי", "צ'רלי צפלין" ומערבונים, לקול צהלות הילדים הישובים על קופסאות ודרגשים, כשהוא מלבה את החוויה בקריאות וקולות הזדהות עם הגיבורים. מעין סרט בתוך סרט.   

ה"סינמה פארדיסו" שלי, מתרחש עם הפניית המבט אל עבר השמיים זרועי הכוכבים, אל צללית הברוש  הגבוה הבודד שחלש על המרפסת, הצופה האולטימטיבי שלי, העד .

הברוש מיתמר מעל לקיר הלבנים חשוף הטיח, שמלבן לבן מסוייד שימש בו כמסך.   אלה נותרו בזכרוני כדימוי אבוד, שעין עכשווית לא תזהה ולא תכיר. המרפסת כקפסולה המקפלת בתוכה את הקולקטיבי והאישי, אירועים משפחתיים, שמחות וגם אבל. רבים מאנשי השכונה זוכרים ומזכירים רבות את הקולנוע של סבא, כחוויה המהדהדת בהם כזיכרון ילדות משמעותי מימי ראשית שכונת הגפן.

שוב ושוב אני שבה בדמיוני לאותה חצר שבזיכרוני ולאותם לילות הקרנה קסומים, לאותו מיקרוקוסמוס  שכונתי, שהתקיים במציאות בעבר, ונותר כדימוי על-זמני המפרה את עבודתי האמנותית לאורך השנים כהקרנה של אור, מקור נביעה.

ציר נוסף בעבודתי עוסק בסאגת ההגירה וההסתגלות למקום הישראלי בלב יער האלונים ונוף העמק הפסטורלי.  הארכיטקטורה של בית בהתהוות , תהליך השיפוץ והרחבת דירות השיכון כתהליך הסתגלות והתבייתות.

הפרדוקס שבין הטבע הקסום להישרדות הקיומית, בין חולין לקדושה, בין משברי ההסתגלות לחיים בישראל, להתעלות הרוח, המסורת, חגים מועדים ושבתות.

הנוף, הצמיחה, הפריחה, החקלאות ועבודת האדמה של אבא, השתרגות של ענפים ושורשים, סבכים ומבוכים מלווים את עבודתי בווריאציות שונות המייצרות חיץ בין הפנים והחוץ, בין העולם החלומי למציאות.

כל הצירים נשענים על שפת החפצים שפיתחתי לאורך השנים. חפצי 'רדי מייד' פשוטים ובעלי פוטנציאל פיסולי  שאני מחפשת בשווקים, מפרקת ובונה אותם כאוביקטים מוליכי זיכרון ונרטיב, המשתלבים כשרידים וכסימנים במבנה הארכיטקטוני. אובייקטים המייצגים גם את חלקן של הנשים בנרטיב הגדול, שנוכחותן וחוכמתן החזיקה את המבנה הפגיע של התקופה כחלוצות, גיבורות של יום יום .  

מהות העבודה שלי היא פיסולית, חומרית מופשטת במהותה, דוממת , כנשל של זיכרון. המשימה היא לשמור על המרחק הפואטי למול העדות והאוטוביוגרפיה. כל מיצב הוא   שריד, מימצא , קטע מתוך ספר שלא נכתב.

המיצב הנוכחי, "ברוש לאור ירח" מפגיש זיכרון ומקום, פורם את המרחק שבין המקום הדמיוני למקום הממשי, מגשר בין עולם פנימי לסביבה ריאליסטית, בין הטבעות הזיכרון, כפי שנחרטו והתגבשו בזיכרון אישי למקום כנקודת ציון ביוגרפית .