דיויד אייזקס רושם ברישומי דיו מהירים, אינטימיים, אמנים ישראלים עכשוויים במרחב הסטודיו שלהם. האמנים שברישומיו מרוכזים בעבודתם או שקועים בהתבוננות – על בד הציור,  על מסך המחשב, רכונים על שולחן העבודה או בוהים בחלל אל תוך עצמם פנימה. מסביבם חפצים, עבודות, מכחולים, ספרים. עולם בתוך עולם.

אייזקס כמו מציץ אל תוככי המרחבים האינטימיים של חללי הסטודיו, אשר נפתחו למבטו האישי, חושף בפנינו את מאחורי הקלעים של היצירה. הגריד האנכי והאופקי שברישומים כמו מנסה להחזיק את כתמי הדיו, אשר מתפשטים בחופשיות על גבי הנייר, מחפש סדר בתוך המרחבים היצירתיים האינדיבידואליים.

בתקופת הקורונה והבידוד החברתי שנכפה עלינו, החליט דיויד אייזקס להיפגש עם אמנים בסטודיו שלהם, ולרשום את דיוקנם בציפורן ודיו. מטרותיו היו – ליצור ולחוות מפגשים אנושיים בתקופה של בידוד חברתי, להרחיב את מעגל ההיכרות עם אמנים משדה האמנות המקומי, ולתרגל את היד ברישום מהיר.

חווית הבדידות שחווינו כולנו באותה תקופה של סגר היא חוויה שבשגרה עבור אמנים. האמן זקוק לשהות לבדו בסטודיו, רגיל למלא את הזמן הריק שמחכה לו שם, לבהות הרבה, לעמול קשה בתנועה מדודה, להתנתק מן היום יום, מהבית.

תמה זו של 'האמן בסטודיו' מוכרת בתולדות האמנות – אם כדיוקן עצמי או כדיוקנו של אמן אחר. אמנים לאורך ההיסטוריה, בעיקר ציירים, חשפו בפנינו בציוריהם את מראות הסטודיו, את פעולת האמן הניצב אל מול כן הציור, מתבונן במודל. עבור האמנים העכשוויים ברישומיו של אייזקס, הסטודיו הוא מקום של השתנוּת, של טרנספורמציה. בחלקת אלוהים הקטנה הזו שלהם, הם עוסקים בתהליכי התמרה, במטמורפוזה, בשינוי של חומרים ורעיונות.

לצורך התערוכה פנה דייויד איזקס לאמנים שצייר, וביקש שיכתבו כמה מילים על חוויית הסטודיו שלהם. מרחב זה, שנחשף בציוריו ובמילותיהם, הוא כור היצירה.

מה שהחל כצורך וכתרגיל של אייזקס בתקופת הקורונה, הפך לסדרה של עשרות רישומי דיוקן של יוצרים מקהילת האמנות הרחבה והמגוונת בארץ, כמו גם למסמך מרתק אודות המרחב הפיזי והרגשי של חללי הסטודיו האישיים.

מיכל שכנאי , יולי 2022

"מהו סטודיו עבורך?" – טקסטים של האמנים

מוטי מזרחי

סטודיו=מקלט

סטודיו=חדר=לידה

אורלי ורטהיים

סטודיו בשבילי זה מרחב פיזי שאפשר לעבוד בו. לי הוא מאפשר להתרכז כדי ליצור.

דני רייזנר

בילדותי גרתי מול ואדי אדיר, עצי אקליפטוס ענקיים וביניהם חריץ האדמה שהמים חרטו והעמיקו משנה לשנה.

שם ידעתי למצוא את החומרים מהם יצרתי – היכן לחפור את החימר, או איפה למצוא פחמים לרישום.

אך חשוב מכל היו הסיפורים המיתיים המפחידים  והמרגשים של חבורת הילדות אליה השתייכתי.

עולם של יצירה בו הכל יכול לקרות והכל יכול להיווצר, מקום לחלום ולממש, כזה הוא הסטודיו עבורי.

נועה תבורי

מקום של אינטימיות. שקט, חופש, ריכוז. התנסויות, טעויות. עוד חדר בלב. ולפעמים התערוכות הכי מדויקות קורות בסטודיו ובלתי ניתנות לשיחזור.

יערית שפטל

"חדר העבודה" שלי :

הוא האי הירוק שלי.

נווה.

הוא מקום מנחם.

מעודד.

מחבק.

מרגיע.

מבטיח.

הוא הבית שלי.

חלקת אלוהים קטנה.

מיכל אורגיל

סטודיו עבורי זה מקום שמאפשר לי לצאת למסע

שמורכב מאלפי חוויות.

4 קירות, חלון אחד ומסעות אין סופיים

בזמן ובמרחב.

"מעולם לא חשבתי שאלך לטייל במקום לו קראתי בית".

פעם סטודיו מרגיש לי בית , לפעמים מעבדה

וברגעים קשים אפילו בית – כלא.

לא משנה מה תמיד חוזרת אליו כי זה המקום

שבו הלב שלי נשמע ומשם בוקע אל העולם.

בל שפיר

הסטודיו עבורי הוא המקום שמאפשר לי את החיפוש המתמיד אחר נפש האדם. מושגים של מטפורות קיומיות, המשולבים בו זמנית עם מרכיבים גופניים ורוחניים של קיומנו.

מנוחין

מה זה  סטודיו עבורי ?

אני לא אוהב את המילה סטודיו . המילה חדר עבודה יותר מתאימה לי .אני נכנס לחדר עבודה ושמה ההרגשה של להיות לבד , אפילו בלי רדיו .

כשאני נכנס יש לי מה שנקרא תוכנית עבודה. אני יודע בשביל מה אני נכנס ומה אני הולך לעשות .

אני חייב כל יום להיות שם אפילו קצת , גם אם אני לא עושה הרבה .

זה בדיוק כמו כל עבודה אחרת בשבילי. יש לי ציפייה להספק ומוסר עבודה .

אני אוהב לאגור את המוצרים והחומרים שמשמשים אותי . יש דברים גם שנים שאני לא נוגע. פתאום יש לי השראה להתעסק עם זה .

זה עבודה פשוטה ביותר אפילו העבודה והעשייה ולמצא חומרים שמדליקים אותי זה חלק מהשיטת עבודה. אולי אפילו המילה אומנות לא מתאימה . בשבילי זה מחויבות שיש לי . ואני צריך להקדיש לה זמן ומקום.

דב אור נר

הסדנא של דב אור נר:

הסדנא היא מקום המייצר מאגרי דימיונות , עולם שבו מתהוות צורות  ומושלכות  מעל דפי נייר המשמשות אמצעי לשדר אותות מנטליים מן העבר .

עולם שבו ציורים חיים את חייהם .עולם שבו אובייקטים מסוגלים להתקיים ולחיות כדימויים.

עולם המתפקד כמלאי ללא דימויים , המשמש מראה שאנו יכולים להתבונן בה בדימיוננו.

עולם של דימויים המפוזרים במקומם והם מעידים על חיפוש ומאבק ליצירתם.

דב אור נר 2022

מיכאל בן אבו

סטודיו. בית. יצירה. מקלט ומפלט מהעולם. מרחב בטוח בו אני יוצר עולם שנמצא בסדק שבין העולם החיצון לעולם הפנימי שלי. מקום בו אני תוהה וטועה, מנסה ומתנסה, ממציא ובורא, חולם.

נוסח 2

סְטוּדְיוֹ. בַּיִת. יְצִירָה. מִקְלָט וּמִפְלָט מֵהָעוֹלָם. מֶרְחָב בָּטוּחַ בּוֹ אֲנִי יוֹצֵר עוֹלָם שֶׁנִּמְצָא בַּסֶּדֶק שֶׁבֵּין הָעוֹלָם הַחִיצוֹן לָעוֹלָם הַפְּנִימִי שֶׁלִּי. מָקוֹם בּוֹ אֲנִי תּוֹהֶה וְטוֹעֶה, מְנַסֶּה וּמִתְנַסֶּה, מַמְצִיא וּבוֹרֵא, חוֹלֵם.

(הֶעָרָה: בְּשֶׁל הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי בְּמִשְׂרָה מְלֵאָה בִּתְחוּם אַחֵר, אֲשֶׁר אֵינוֹ קָשׁוּר כְּלָל לְאָמָּנוּת, בֵּיתִי הוּא גַּם מִבְצַר הָאָמָּנוּת שֶׁלִּי, הַסְּטוּדְיוֹ וְהַמַּחְסָן לַעֲבוֹדוֹת שֶׁלִּי. אֲנִי יוֹצֵר בְּעִקָּר בַּסָּלוֹן שֶׁלִּי, בּוֹ תָּלוּי אֹסֶף אָמָּנוּת שֶׁל מֵיטַב אָמָּנֵי יִשְׂרָאֵל).

ענת מיכאליס

הסטודיו הוא מקום המקדש שלי. בית המרקחת הפרטי שלי. אני נוהגת להעתיק טקסטים שעות רבות. אינני מרשה לאף אחד לשהות בו בילעדיי. הסטודיו שלי הוא מקור לאינטימיות. הידיעה שהוא קיים מאפשרת לי את אורח התנהלותי בעולם. בלי הסטודיו שלי אני מתה.

אני עובדת בסדרות על נייר ומחברות ואובייקטים.כל העבודות מקוטלגות על פי שנים ונושאים.

דן בירנבוים

הסטודיו  שלי הוא אינטגרלי מהבית שלי ואין אצלי הפרדה של מקום הסטודיו כאזור מיוחד. אני מתייחס אליו כחלל עבודה/ יצירה. את ההשראה שלי אני מקבל מהחוץ,  מהנופים שאני רואה וחווה.

ג'ניפר בלוך

הסטודיו עבורי הוא המקום הפרטי שלי ושלי בלבד, בו אני יכולה להתבודד ולהתרכז במחשבות שלי, ברעיונות שלי, בפנטזיות וביצירה שלי.ללא מקום כזה לא הייתי

יכולה לפתח את האמנות שלי.

הסטודיו יודע להכיל את כל מה שאני זקוקה לו כדי ליצור.הוא המקום שאני משתוקקת להיות בו כי שם נעשה הדבר שהוא בעל המשמעות

הגדולה ביותר מכל הפעולות שלי בעולם.

לצד הפרטיות שלי בו , הוא גם המקום בו נוצרים 

מפגשים מענינים עם חברים אמנים ומבקרים אחרים.חלק ניכר מהאושר והשלווה שלי בעולם קשור לסטודיו. בסטודיו קורים לי לפעמים ניסים, התגלויות בקשר לעבודה שלי – הרעיונות ומימושם.

צילה פרידמן

הסטודיו עבורי הינו מעבדה לנבכי הנפש

מקום למחקר והעמקה

מקום לקריאה ועיון

מקום בו מבשילים רעיונות

מקום בו משילים מגננות

מקום לניסוי ותהייה

מקום למחשבה

מקום להמחשה

מקום להארות ותובנות

מקום לשמחות ואכזבות

ומקום ללא רעשי רקע

שי אלכסנדרוני

הסטודיו עבורי הוא כמו מראה אטומה למחצה – מצד אחד מאפשרת לי להשקיף על העצמי הפנימי שלי ומהצד האחר מאפשרת חסימה חלקית של העולם החיצון, מהמשפחתי ועד הזר.

צביקה קנטור

סטודיו הוא המבט בבוקר על צבר האילתורים  שמאפשרים לי קיימות בעצימות כלכלית סבירה.

בועז לבנטל

הסטודיו עבורי הוא עוד מרחב. כמו שסקצ'בוק זה סוג של מקום,  בו אני יכול לאפשר לכל מחשבה להירשם כך הסטודיו הוא בשבילי מקום להרחבת החופש האישי והפרטי. אני מוצא את הצורך להיות מבודד כמשהו שעוזר לי לעבור את החיים, אולי אפילו לפני הציור.

הילה ליזר ב'גה

הסטודיו שלי

חלל עבודה, מואר, רצפת בטון, דלת ברזל גדולה, מעליות משא, קומה גבוהה עם נוף למרחקים.

מקום לנפש להתבונן פנימה והחוצה.

לנסות דברים, לערבב חומרים, צבעים, מלט עם חלודה, ברזל וקירות גבס.

לשבת שעות לחשוב, לדמיין, לקרוא, להגות ולחלום.

מקום המאפשר הצגת האמנות שיצרתי.

סידור העבודות לפני תערוכות.

מקום מפגש עם אמניות.ים, אוצרות.ים, שוחרי.ות אמנות.

HOME

רינה עזרוני

הסטודיו שלי נמצא בביתי אך גבול בלתי נראה עובר בינו לבין שאר חדרי הבית. 

הוא מובלעת בתוך הבית, חלל שמור, בעצם מרחב נפשי.

לפני העבודה אני מתקשה להיכנס לסטודיו, אך גם קשה לי לצאת ממנו בסוף שעות העבודה.

בו מתקיים מאבק, מפגש עם ריק, חיפוש, התלבטות, אך גם תענוג. מקום של מפח נפש

אך גם אושר.

בו הזמן מטפטף ועובר, הבוקר הופך לבין-ערביים.

כי זהו מקום שבו לא מתקיים הזמן אלא הווה מתמשך.

מקום שמקבל את הזהות שלי – חדר רינה.

מירי נשרי

שתיקת הנמרים:

ברישום שלי יש "נמר של נייר" – פסל של דגל  שנעשה בהקשר של מלחמת לבנון הראשונה. (העבודות הראשונות שלי הן נמרים אימפריילים)….. לידו יש צילום של נמרוד – ילד רוחץ באמבטיה שעל גופו יש סצנה של מלחמה עם שתי בובות של חיילים בהם הוא משחק.

חיה גרץ רן                                  

המקום הכי אישי בו מציבה גבולות ברורים ביני לבין העולם  שבחוץ . 

מקור כוח המפעיל אנרגיות יצירה מתחדשות.

הסטודיו מאפשר לי ניתוק מהרעשים בחוץ ומפנה מקום לרעשים שבפנים.

שער העמקים יוני 2022

יאיר גרבוז

הסטודיו

עוד לפני שהעזתי לרצות שיהיה לי סטודיו משלי רציתי שיהיה לי סטאטיב שעולה ויורד עם מנואלה ופאלטה אמיתית עם חור באמצע לעירוב הצבעים וכלי פח לטרפנטין דבוק אליה. רציתי גם שיהיה לי סמרטוט לניגוב מכחולים ואת זה דווקא השגתי בקלות ובאופן מידי. כל שנותיי הרבות חייתי בין הסטודיו הרצוי לזה המצוי והפערים היו גדולים מאוד. בחלום הראשוני עוד קראו לסטודיו אטלייה והוא היה צריך להיות מקום קטן, מחניק ורעוע שבקושי אפשר לצייר בו אך לחלות בשחפת אפשר בקלות. הסטודיו הזה, מהזן הצרפתי נשאר בדימיוני ובסרטי הקולנוע ואני הסתפקתי בעוני נטול רומנטיות. כל השנים נע חלום הסטודיו מהדימוי הרומנטי הראשוני ועד בית החרושת של אנדי וורהול שבו האמן מנהל ביד רמה את האסיסטנטים שלו. חלום זה היה עוד פחות ריאלי מעליית הגג הצרפתית. אף פעם לא הייתה סינכרוניזציה בין הסטודיו שלי לבין אופייה והיקפה של יצירתי: כשהיה הסטודיו קטן ציירתי ציורים גדולים וכשהוא גדל דווקא קטנו הציורים. תקופות רבות עברו עלי והסטודיו השתנה בקצב שלו. כשהיה לי מקום ראוי ונוח לצייר ישבתי בקצה הסטודיו וכתבתי. כשקיבלתי מכונת כתיבה משוכללת התחלתי ליצור סרטי סופר 8 מ"מ וכשהשגתי מצלמת וידיאו ראויה עם סאונד חזרתי לצייר.

הסטודיו שלי תמיד היה מסודר ועמוס. בראשית סברתי שהכרח שיהיה בו כיסא עם בד קטיפה מרובה קפלים שעליו כלי נחושת עתיק, מקטרת וצנצנת עם פרחים. אף פעם לא עשיתי בזה שימוש אבל ראיתי בזה חוב לקודמיי הציירים.

תמיד ובכל המצבים היו בסטודיו ערמות של ספרים ישנים ומגזינים ועיתונים יומיים ואני הייתי מדפדף בהם תולש וקורע. כל מה שעשיתי בחיי היה מתחיל מקריאה ומקריעה ומדפדוף ומסימון ומהעתקה.

בוקר בוקר אני יורד לסטודיו שלי ועוסק שם בפרוצדורות ובהכנות ובהסחות. כך אני חושב ויוצר הכי טוב. אלה מקצת מפעולות החימום שאני עושה בסטודיו: מכין קפה. מחדד עפרונות. מדפדף ותולש. ממיין. מכין גרונד לשניים שלושה לוחות חדשים. שומע מוזיקה. מסדר את המכחולים. מכין עוד קפה. מביט בציור האחרון. ובאין ברירה מתחיל לצייר.

לוסי אלקווטי

אפשר להגיד שלפעמים עוברת בראש המילה  ׳קליניקה׳. מקום בטוח, קרקע  בטוחה עליה אני יכולה לשבת. גם אם התהליכים הם סוערים, זה מקום בטוח. מצד שני למי שנכנס לסטודיו שלי, כך אומרים לי, זה כמו להכנס לי לראש. עולם אסוציאטיבי לא מילולי אבל מלא מילים בו. מקום של חופש אמיתי, לשחק, לטעות. לונה פארק פרטי, גם כספת, גם בונקר.

עידו בראל

הסטודיו הוא צפייה לכל מה שמתבקש להצטייר. גם מה שכבר צוייר עדיין ממתין להצטייר בשנית ואולי גם בשלישית. מה שמתחיל בסטודיו אף פעם לא מסתיים . כמו ציור שנמשך עד אין קץ ומסרב להגיע לקו הגמר.אולי אטיל מטבע ואולי אזרוק קוביה להכריז על רגע סיומו. הסטודיו המקום שמתחיל מחדש .

רקפת וינר עומר

הסטודיו הוא ממילא ״אלבייתי״. מראש. כי 

סטודיו הוא תמיד גם בית הרחק מהבית.

כשדיויד צייר אותי בסטודיו הוא לכד משהו

״אלביתי״ במכחולו.

הוא לכד את הכאב בפני ואת העייפות הנפשית

וחוסר החשק שתקפו אותי באותם ימים. 

זה היה ברגע שבו קיבלתי לפתע אפשרות 

להתפנות לחלוטין לעיסוק באמנות ולהקדיש את כל זמני וימי לעבודה בסטודיו. 

ודווקא ברגע הזה בו המשאלה להתפנות לעבודת הסטודיו באופן בלעדי

מוגשמת ,אפשר לראות בציור של דיויד 

את הכאב שבוקע מפני

המצוירות מסתתר מאחורי חיוך מתנצל,

נראת כבובה אולימפיה בחלון.

יושבת על כסא נמוך ומציירת ציור גדול במכחול קטן .

העתק ללא חיים של ציירת בסטודיו.

מה קורה בסטודיו, מקום משכנו של האיווי, 

כשאיווי  קרוב להיות מוגשם?כשפרויד ואחיו הגשימו אחד מהחלומות הכי גדולים ומרגשים שלהם, חלום מגיל ילדות, לנסוע 

לאתונה ולעמוד על אתר הפרתנון, 

הם נתקפו רגשות מאד מוזרים. ככל שהתקדמו בכיוון, הדחיינות, אי החשק, העייפות, 

האדישות התגברו.כשסוף סוף עמדו באתר עצמו,הם לא התלהבו אלא עלו בהם ספקות ותחושת

חוסר ממשות. כאילו לא האמינו שזה אמיתי

ולא יכלו להתלהב כפי שציפו.פרויד קישר את 

זה לאביו, כי אביו  לא זכה לראות את הפרתנון הנערץ עליו. 

פרויד גילה שלאורך כל שנות התבגרותו

 כשהתאווה לראות את הפרתנון, למעשה הוא לא ממש האמין שזה אכן קיים ושתשוקתו

לראות אותו אמיתית.

הוא כאילו האמין. אבל היה שסע .וחציו רצה וחציו  התנגד בו זמנית.  זה האלביתי. 

ולעיתים- זהו הסטודיו

יורם אמויאל

הסטודיו הביתי שלי הוא חלק בלתי נפרד מהיום יום שלי. אני צולל ונסחף אל יצירה ועשייה דינאמית. הסטודיו לעיתים מרגיש לי כמו יצור חי שמקיים חיים עצמאיים משלו , אני והוא הופכים לאחד כשהחומר מחבר ביננו. ביום יום שלנו אנחנו משתמשים בכלים קרמיים שאומנים יוצרים והכלים עצמם מכילים את האנרגיה של האומן ,את הכוונה שלו ואת הייחודיות שלו, וכך גם אני בתהליכי העבודה שלי בסטודיו- בלישה,בחקירה,בבנייה,בחלימה,בתנועת האבניים מעביר הלאה את ההוויה שלי ואת איכות האהבה שבי. הסטודיו הוא בית, והבית הוא סטודיו.

עידית לבבי גבאי

שהתחלתי את חיי הבוגרים לא היה לי בית ולא היה לי סטודיו.

אחר כך היה לי סטודיו ולא היה לי בית.

אחר כך היה לי בית ולא היה לי סטודיו.

אחר כך היה לי בית והיה לי סטודיו ולא היה לי זמן.

ועכשיו שאני בת 69 יש לי בית וסטודיו קטן בעליית הגג  וזה ממש טוב.

שיר שכתבתי בשנת 2000 בהיות בת 47

*

אֲנִי אֶבְנֶה סְטוּדְיוֹ

בֵּין אַרְבַּע פִּנּוֹת הַנִּיָּר

הַזֶּה

יַלְדַּת אַשְׁפַּתּוֹת

מְרֻקֶּנֶת כִּיס

מְכַלָּה אֶת הַזְּמַן

וְנֶאֱנֶקֶת

בְּעִבְרִית קוֹרְאִים לַזֶּה

נֶחְנֶקֶת.

16.10.2000

#TAG /רובן קרפטיאן

סטודיו עבורי הוא התנתקות מכל מה שקורה סביבי, הבועה הפנימית בה כל המחשבות שעולות לי בראש באות על ידי ביטוי בתוצר ויזואלי.

כשאני בתוך הסטודיו, אני בבועה בה הזמן עוצר מלכת.

זה הוא חופש

שלומית באומן

‏הסטודיו עבורי הוא המקום של חופש ושקט. הוא קפסולה של אינטימיות בה אני נפגשת בעיקר עם עצמי (כמעט ולא עושה פגישות עבודה בסטודיו), הוא טריטוריה עצמאית. הסטודיו שלי הוא סוג של חצר אחורית, למרות שהוא בקדמת הבית, והוא תמיד נראה כמו סוג של מחסן. 

יש בו ערימות: חומרי גלם, קטלוגים וספרים, מכשירים כמו תנור לשריפת קרמיקה ועוד הרבה ציוד (תמיד הרבה יותר ממה שאני צריכה, לא משנה אם הסטודיו גדול או קטן). בסטודיו שלי אני יכולה להיות בלגניסטית כמה שאני רוצה.

עמדת המחשב שלי נמצאת בסטודיו. בדרך כלל בסטודיו לקרמיקה יש חלוקה בין האזור המלוכלך והבוצי, ובין ה"עמדה הנקייה". אצלי אין אבחנה כזו.

אני אוהבת מאוד לכתוב, ואוהבת מאוד לגעת בחומר. אז המרחבים מתערבבים.

עינת בסט

(אתה מוזמן לצטט אותי, אך כמובן אין לערוך/ לשנות את הטקסט).

"מוטרדת מצורות, צבעים וחיבורים. בונה מבנים די אניגמטיים שעוזרים להבהיר כמה דברים סתומים".

ירמי עדני

הסטודיו הוא מקום המאפשר חופש לעשות כרצוני . להשמיע קולות , לרקוד,לחלום וגם להתיאש ולקום להעביר יום מלא התרחשויות .זאת כמו אורקסטרה של המון כלים שונים המאפשרים חופש פעולה . איכשהו בסטודיו תמיד נוצרים גם פערים בין הנחלם למה שיוצא תמיד גם החיכוך מייצר התלהבות ,ואש. לא נדרש ממני מאומה להיות או לא קוהרנטי אני לא מתבקש להיות בהיר ואו שאר מיני… מותר לי להשתגע מותר לי כמעט הכל . וכי איפה אפשר למצוא מרחב כל כך פרטי לך ולשדים שלך? 😉  בסוף זה ביתי הראשון והבית מגורים מיד אחריו חחח

מירי שטראוס טללים

מהרגע שהדלת שלו (של הסטודיו) נפתחת, חיוך ענק מתפשט על פני, תמיד מפתיע אותי, כאילו לוחש לי: סוף סוף תורידי התרמיל ונתחיל בהרפתקאות. החלל עוטף ואנחנו נעשים אחד. הזמן מאבד את קצבו הרגיל והצלילה למעמקים מתרחשת מיידית. לעיתים יש תחושה של ללכת לאיבוד ולעיתים מעלה משם אוצרות והם מתבטאים על מצעים שונים ומפתיעים. הדרך תמיד לא ידועה מראש והתוצאה לא מובטחת. מה שבטוח זה שאני והסטודיו אחד הם. מסכותיי נושרות  ומתגלים השדים המתקבלים בברכה, כמעט שלא מפחידים, להיפך אפילו, הם מאירים את הדרך  וכן את השלמות שבפיצולים שלי ושל העולם- בו זמנית. 

דבורה מורג

הסטודיו עבורי הוא המקום היחיד שבו אני יכולה להיות אני עצמי. המרחב שלי שממנו אני שואבת כח להיות בעולם.

אלי שמיר

הסטודיו שלי הוא המקום שאני בדרך כלל  רוצה להיות בו.

אדם יקותיאלי (know hope)

הסטודיו בשבילי הוא מרחב משתנה. משתנה בתצורה שלו, בייעוד שלו ובמצב האנרגטי אותו הוא מאפשר.

לפעמים זה מקום שקט שמאפשר רפלקציה שלווה ולפעמים הוא כמו מפעל קודח ורועש.

לפעמים הוא מקום בודד ולפעמים הומה. מרחב ריק עם מרווח נשימה וגם מקום צפוף ומבוכי.

בעיקר הסטודיו מכיל.

אינגה פונר קוקוס

כשאני נמצאת בסטודיו אני במקום הכי מאפשר.

הסטודיו הוא סוג של מעבדה, מקום לבדיקת המחשבות והרעיונות, לקריאה, בהייה וחלומות

בהקיץ. הוא גם מגרש משחקים,  בו החוקים נמחקו והכל מותר. זהו ארכיון של חומרים שמשקפים את המחשבה שלי ומכאן – נוצר הקסם כשתהליך אלכימיה מתוך כל אלה נולדות העבודות.

כרמלה וייס

לקרוא, לרקוד, לחשוב, ללמוד, לבהות, לעבוד – סטודיו

יובל כספי

הסטודיו שלי הוא המקום שבו אני מגשים את כל החלומות שלי.

הוא המקום שבו אני חושב ובו אני יוצר

 ואני נהנה בו כמו ילד במגרש משחקים

מקום שבו הכל מותר והכל אפשרי

הזמן לא זז שם ואני נמצא בבועה

שכולה חופש והשראה

יש לי שם את כל העבודות שלי

את כל הספרים שלי ואת כל החומרים שאני צריך כדי להגשים את החלומות שלי

הסטודיו הוא מקום מפלט מהעולם שבחוץ

גלית ראוכוורגר

התשובה לשאלתך דייויד יקירי הוא שאין לי סטודיו והאמת היא שבפעם ההיא שרשמת אותי, עבדתי במחסן ציורים של מישהי שפינתה לי מקום וכשראתה שאני עובדת שם בהתלהבות היא החליטה שגם היא תעבוד שם ואז כמובן שלא יכולתי להמשיך ולשהות שם. היה לה שם מכבש טוב שחיוני בשבילי לעבודה האמנותית שאני עושה בהדפס ובתחריט ובצער רב עזבתי.

כרגע יש לי חדר עבודה קטן בבית שבו אני עובדת על מחשב, כותבת וחושבת, קצת מדפיסה במדפסת, קצת חותכת וגוזרת אבל זה לא סטודיו.

 סטודיו בשבילי הוא יציאה מהבית, עבודה משוחררת מלחצים, מקום לסודות ולסודיות. מקום לחלום, מקום לעצמי. הבחירה בטוח הייתה בידי. בחרתי אחרת.

מרב סודאי

הסטודיו בשבילי הוא בית שני . 

בבית הראשון אני גרה עם בן זוגי ומשפחתי,  ובבית השני אני הדיירת היחידה. 

הסטודיו הוא שלי ורק שלי. 

אני אחראית על כל פרט בו. מהצבע שעל הקירות ועד עיצוב הרהיטים בכל חלליו. 

יש לי בו ספה שאני יכולה לנוח בה, ספרייה, מטבח מאובזר, שירותים נוחים, וגם גינה. [

ממש כמו בית שאפשר לגור בו. 

זה החדר הפרטי שלי שלא היה לי בילדותי.

אני גם מחליטה את מי אני רוצה לארח בו. 

אני ניכנסת אליו ומיד נועלת את הדלת אחרי. 

הוא מרחב מוגן ובטוח שבו אני יכולה "להגיד" כל מה שאני רוצה. 

בזמן העבודה אני מרגישה כאילו הזמן עומד מלכת. 

אין עולם חיצוני. השקט משתלט בכל ותת המודע שלי מתחיל לצוף מעלה.  

אליאסף קובנר

עבורי להיכנס ולצאת מהסטודיו מרגיש כל יום כמו אכזבה מחדש. דווקא אתמול היה לי יום טוב.

מיכל בקי

סטודיו הוא המקום המאזן שבו אני לבד ובשמחה.

גיל צלנר

לילה ,

מדי פעם מישהו עובר ברחוב וצועק או סירנה

חדר מאורך,חושך בחלונות

התחושה שהכל מתרחק, האורות מסביב הולכים וקטנים

שקט  תנודה ,

כמו מכולה שצפה בלב ים

שומע את המואזין ביפו ,אור כחול בחלון

יעקב דורצ'ין

הפיזיות של הפסלים הופכת את הסטודיו להמשך של הגוף.