גדלתי בחיפה המנדטורית בשכונת הדר הכרמל היהודית. הבית שבו גרתי השקיף אל השכונות הערביות שגבלו במורדות הצפוניים ובעיר התחתית. היום שבו נטשו הערבים את העיר זכור לי כילדה בבהירות. ביום שאחריו התחלנו לשוטט בסמטאות הנטושות, להתבונן בבתים שנאטמו ובחפצים שננטשו. הסמטאות הריקות, בתי האבן האטומים והחפצים המושלכים, מהווים את המפגש הראשון והמכונן שלי עם מקומות נטושים. בדיעבד, אני מבינה שכל חיי אני חוזרת בצורות שונות, אולי כ’תיקון,’ אל מקומות של הרס ונטישה. את מרבית חיי המקצועיים כאדריכלית ומתכננת עירונית הקדשתי לשיקום, שימור וחידוש של השכונות הנטושות של חיפה. העיסוק המקצועי בשימור התייחס בעיקר לשימור המורשת האדריכלית, דהיינו, שימור הזיכרון הצורני/ איקוני של הבניינים, פרטי הבניין, מארג הרחובות, הסמטאות וכד.’ מאז שפרשתי מעבודתי והתחלתי לעסוק באמנות, אני חוזרת שוב ושוב אל בניינים ושכונות שננטשו או נהרסו, אבל מנסה להתחבר לעקבות ההוויה הקודמת של המקומות הללו, לזיכרון החיים שהיו, לרוחות הרפאים שלהם. מה שמעסיק אותי כאדריכלית וכאמנית היא ההבנה שהנוף של הרס עירוני הולך להיות עימנו יותר ויותר בעתיד. הוא קורה במלחמה, אך גם כתוצאה של החלטות תכנוניות ועסקיות. כמעט בכל עיר בעולם מתקיימים איים של אזורים נטושים שבהם, למרות ההרס או הנטישה, ממשיך להתקיים הזכרון. העבודות שמוצגות בתערוכה זו, עוסקות במקומות שעברו תהליך של ‘מחיקה’ מכוונת – הריסה יזומה של שכונות כחלק מאסטרטגיה מלחמתית, או נטישה מכוונת של בניינים משיקולים תכנוניים וכלכליים. בתערוכה מוצגות שתי סדרות של תחריטים: סדרה חדשה של תחריטים, “טופולוגיות של הרס,” אשר יצרתי בהשראת צילומים של שכונות שנהרסו בפעולות מלחמתיות בחומס שבסוריה ובעזה. וסדרה מוקדמת של תחריטים, “נטושים,” העוסקת בשני מרכזים עירוניים נטושים בחיפה – שוק תלפיות, והתחנה המרכזית בבת גלים. שני האתרים נתפשים כבניינים איקונים והניגוד שבין ההילה שלהם לבין המציאות העלובה שמתקיימת בהם, יוצר תחושה סוריאליסטית. בתוך העזובה שלהם, מתקיימים סימנים של חיים קודמים של המקומות הללו, המספרים את הסיפור של הוויתם הקודמת.