הבית מייצג כמיהה ראשונית אל מקום פנימי שניתן לשכון בו בבטחה. נובויה ימגוצ‘י, נולד בטוקיו ב-1963 ומתגורר בארץ מ-1990 .משמעותו של המושג ”בית“, מעסיקה אותו לאורך שנות יצירתו ובייחוד כעת, בנקודת הזמן בה פרקי חייו ביפן ובישראל כמעט משתווים. שאלת ההשתייכות, המלווה את ימגוצ‘י כהד עמום, עולה על פני השטח ומציפה בעקבותיה שאלות נוספות: היכן נמצא הבית האמיתי? בטוקיו – ההורים כבר אינם בבית, ובעין הוד – הילדים שבגרו עזבו את הבית. כאיבר חי ונושם כך הבית, מתכווץ ומתרחב, מתמלא ומתרוקן חליפות במהלך החיים. לכל בית ניגון משלו; הד קולותיהם של בני המשפחה, צחוק ובכי, שיחות חולין ושיחות נפש, ויכוחים והשקט שאחריהם. הבית הוא תיבת התהודה שבה צלילים אלה מתפשטים ומתערבלים זה בזה, וממשיכים להדהד בזיכרונם של שוכניו. מעל שלושה עשורים המתכת היא שדה הפעולה העיקרי ליצירתו של ימגוצ‘י. הוא החל את דרכו האמנותית בפיסול בברזל, עבר ליצירת כלי נגינה ממתכת, ובשנים האחרונות החל לשלב בין שני התחומים ולחקור את הקשר בין צורה, חומר וצליל. הפסלים בתערוכה הנוכחית נעים בין מופעיה השונים של המתכת – פח חלוד, ברזל מרוקע ומחושל ונירוסטה מלוטשת ומבהיקה. צלילי ניגון רך, שהולחנו או הותאמו לכל אחד מן הפסלים, מרטיטים את משטחי המתכת והופכים אותם לתיבת תהודה. התערוכה נפתחת בסדרת עבודות של בית מוקטן בצורתו הארכיטיפית, שבו פתח חשוך ומסתורי מכוון אל מרחב פנימי צופן סוד. תיבות הנגינה בפסלים מופעלות על ידי הצופה, וצלילי הקסם העדינים שלהן יוצרים קשב פנימי לעומקו האינסופי של מרחב זה, בו טמונים זיכרונות-ילדות וחלומות. הפסל, בית ריק –הוא הראשון בסדרה הנוכחית ונוצר בעקבות השתתפותו של ימגוצ‘י בביאנלה בנקנוגו‘ )2015 ,2017 ,)עיירת ספר ביפן. בביקורו שם נחשף ימגוצ‘י לראשונה לתופעה ההולכת ומתפשטת של בתים המתרוקנים מתושביהם. החוויה של כניסה לאחד הבתים בו המזבח הביתי נותר ריק ועירום , הותירה בו רושם שהנשמה שהייתה בבית התאדתה אל השמים. בפסל שיצר הגג נפתח ומתפצל לזרועות מתכת דקיקות הנשלחות מעלה בתפילה, ומשיבות לבית את ניגונו. בשריפת הענק בכרמל, שהתחוללה ב-1998 ,עלה באש גם הבית בעין-הוד. השרפה פוגגה באחת את אשליית הביטחון והיציבות שבית אמור להעניק, והיוותה תזכורת להיותו בעצם קליפה שברירית בת חלוף. במרכזה של העבודה, תהודת בית, נמצא דימוי בית, שיש בו תום ופשטות המאפיינים ציורי ילדים, אך המרקם החלוד של שכבות המתכת הדקות מזכיר את פגיעותו ואת טבעו הארעי. הצלילים המלווים את המבט חודרים מעבר לקירותיו ובוקעים דרך הסדקים והחרירים בדפי המתכת, שכמו נקרעו ואוחו מחדש. בפסל, מדרגות אל החלום, מזמין ימגוצ‘י את הצופה לעבור מבעד לממשותו הפיזית של הבית: מוצגת בו חזית מתכת שטוחה, שכל תכליתה להיות פתח אשר ממנו יורדות מדרגות המובילות פנימה אל התת מודע . נדמה שהבית שוכב על צידו, כאילו נח לרגע. בעוד המבט שלנו מופנה החוצה, מזמינים אותנו הצלילים להקשיב פנימה – תנודותיהם של הרחשים והקולות הבוקעים מתוך הפסל מהדהדים תמונות מחיינו. הסופר, זורז‘ פרק, כותב על הבית כמשאת נפש, כמיהה לפינה בעולם שלעולם נותרת כגעגוע: ”הייתי רוצה שיהיו מקומות יציבים, נייחים, לא מוחשיים, שלא נגעו בהם ושכמעט אי אפשר לגעת בהם, בלתי ניתנים להזזה, מושרשים… ארץ הולדתי, ערש משפחתי, הבית שבו הייתי נולד… מקומות כאלה אינם קיימים, ומשום שאינם קיימים המרחב נהפך לשאלה… אני חייב לסמן אותו, לציין אותו ללא הרף; הוא אף פעם לא שלי… המרחב מתמוסס כמו שהחול נוזל בין האצבעות. הוא חולף עם הזמן ולא משאיר לי אלא קרעים חסרי צורה.“ הבית הוא מקום בו אפשר לחלום ולדמיין, חלום בהקיץ, חלום ער, כך כותב הפילוסוף, גאסטון בשלאר. התשוקה לבית היא חיפוש אחר מקום שכבר לא קיים במציאות אלא נוצר כל פעם מחדש בדמיון. בחלק הפנימי של הגלריה פזורים רמזים לחדר מגורים צף הלקוח כמו מתוך חלום; פסנתר כנף ריק, מפח חלוד, תלוי בחלל והצלילים הנשמעים אינם מתנגנים מקלידיו, אלא מתיבת הנגינה המזמינה את דמיונו של הצופה לשייט לצליליה. מבעד למכסה הפסנתר המורם, מתגלה, בים הנירוסטה המלוטש, צללית מוארת של בית. ליד הפסנתר ניצב כיסא נדנדה לחולמים, בו יכול הצופה ”להרגיש בבית“ ולהתמסר לצלילים. שולחן האוכל הצף, שבקצותיו מונחות שתי צלחות נירוסטה, מזמין שני צופים להניע אותו באמצעות דו שיח מוסיקלי בין תיבות נגינה. הצופים הופכים ליושביו של בית ארעי, שאינו כאן ואינו שם, ובנוכחותם מעוררים אותו לחיים באמצעות הצלילים. המבט מתרחק והולך, מתרחב ונפרש אל פסל נוסף הצמוד לקיר, מחפשים בית; דמויות קטנות, שליבן הוא דימוי של בית חסר, משוטטות ותרות אחר ביתן, שהוא למעשה מרחב מואר וריק הנמצא מתחת לפני השטח. בתערוכה, תהודת בית, הופך נובויה ימגוצ‘י את חלל הגלריה למרחב אינטימי, מציאותי ומדומיין בעת ובעונה אחת. הוא מנתק את הבית מהשתייכותו למקום זה או אחר. נקודת המבט שלנו משתנה מצופים לבני-בית תוך כדי תנועה בתערוכה, לרגע אנו מתבוננים בדימוי מוקטן של בית וברגע הבא אנו נמצאים בתוכו. המעברים הללו מזמינים להרהר: מהי מהותו של הבית עבורנו? ימגוצ‘י מסב את מבטנו מהחיפוש התמידי אחר הבית הגשמי, ומוליך אותנו בעקבות הצלילים להקשיב לבית הפנימי, משכן הרוח, אותו אנו נושאים בתוכנו.