"המקום אינו דבר העומד בפני עצמו, אלא הוא זיקה בין דבר לדבר. לא יהיה מקום בלא משהו או מישהו המתייחס אליו, היושב בו, עומד עליו או נכסף אליו…" – אריאל הירשפלד

בשנת 1926 מתיישבת משפחת זייד בגבעת שיך אבריק כאשר אלכסנדר זייד מתמנה לשומר אדמות קק"ל באזור. גבעת שיך אבריק היא מקום טופוגרפי אסטרטגי ונקודת תצפית על עמק יזרעאל המשתרע מדרום מזרח לה. זו היא צומת תרבותית מיוחדת. עקבות הזמן השאירו במקום סימנים גלויים וסמויים הנחשפים באמצעות שרידי התרבויות שנתגלו בו: קברות הסנהדרין, בית כנסת, באזיליקה רומית, מאוזולאום וקבר שיך.
ביולי 1938 בערב, בדרכו לאסיפת חברים של מייסדי קיבוץ אלונים, נרצח אלכסנדר זייד בידי פורעים. אנדרטת השומר אלכסנדר זייד שניצבת בראש הגבעה הוקמה ב 1940 ע"י הפסל דוד פולוס ביוזמת ציפורה זייד והמשפחה והיא מהווה מאז הקמתה אתר המסמל את סיפור הגבורה החלוצי עליו נתחנכו דורות רבים בארץ. האנדרטה מצטרפת כסימן בין סימני הנוף הייצוגי, בראש צומת תרבותית זו.

סיפורה של תערוכה זו מתחיל לפני יותר מעשר שנים עת נפגשו מספר אמנים מקרית טבעון על יד האנדרטה של זייד בגבעת שיך אבריק. הם רצו לתת לעצמם 'תרגיל משותף' ולהתייחס בעבודותיהם לסיפורו של המקום. זו לא היתה קבוצה מגובשת אולם הרעיון הוצע למרכז ההנצחה וכך נוצר הקשר ונפתח דיאלוג פורה ומתמשך ביננו; אוצרות התערוכה, אסתי רשף ועידית לבבי גבאי. כבר מההתחלה היה ברור שהנושא מעניין וחשוב אך הוא ראוי לבירור רעיוני מעמיק יותר.

ב-1990 הציגה האמנית מיכל היימן תערוכה בגלריה בוגרשוב בתל אביב. אחת העבודות היתה צילום של קבוצה על רקע האנדרטה של אלכסנדר זייד. המשך הצפייה בתערוכה ומעקב אחר יצירתה הבהיר את הקונטקסט בו הוצג. האנדרטה של זייד הופיעה בווריאציות שונות בתערוכות רבות שקיימה האמנית מאז. עבודה זו, אותה ראינו בתל אביב, נתנה דחיפה נוספת והתחיל להסתמן הכיוון והניסוח: שהתערוכה צריכה לכלול מבט מקיף יותר פרי מחקר והתבוננות מפורטת באמנות הישראלית ויחסה אל הנראטיב הציוני. סיפורה של משפחת זייד בגבעת שיך אבריק משמשת לנו כמקרה בוחן בו הפרטי נוגע בכללי. בתערוכה זו יש ביכולתינו לעקוב ולבדוק את יחסינו עם ה'מקום'. או כפי שנאמר בספר שמות: "המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא", עומד במובן הפיזי ובו זמנית – עומד בו על דעתך. היינו, מבין אותו.

התערוכה מורכבת משני חלקים; א. יצירותיהם של 11 אמנים ואמניות המוצגות בגלריה, ב. פריטים תיעודיים המוצגים בקומה העליונה וכוללים: תצלומים, קטעי עיתונות, ציטוטים מיומניו של א. זייד, מסמכים תרבותיים ופריטים אישיים. התערוכה נבנית במתח המתקיים בין המקום והופעתו בתודעה ובזיכרון כסמל גבורה ואייקון קולקטיבי, לבין היות המקום אתר ממשי, נגיש וטופוגרפי, אשר בו נמצאת קהילה חיה המכילה סיפורים אנושיים. זהו מפגש ומאבק בין כותבי ההיסטוריה, המכוננים את הנראטיב הממסדי, לבין העמדה והחוויה האישית כפי שהיא משתקפת ביצירותיהם של האמנים המציגים בתערוכה. ריבוי נקודות המבט המסתבר והמצטבר בתערוכה, יוצר תחושה של פירוק, פיצול וערעור עקרוני על מעמדו המונוליטי, החד מימדי, של הסמל ובו זמנית מצב זה גם מעורר את כוחו מחדש.

מיכל היימן אמנית, אקטיביסטית, וחוקרת צילום וארכיונים, מציגה בתערוכה עבודה בעלת שם טעון, 'בנק אדם'. היא כוללת מעגל המורכב מ-12 ארגזי אור קטנים, ובתוכם גם שקף עם החותמת "צלמת לא ידועה". היימן החלה לחבר, כבר בילדותה, ארכיון משלה. נרטיב חוצה גבולות, עם רבדים אוטוביוגראפיים נסתרים וגלויים, שהחל משנת 1984 הוגדר על ידה כארכיון נרחב ממנו היא פועלת בשם: Photographer Unknown. ארכיון אליו נאספים בין השאר דימויים אמביוולנטיים, חולים, נגועים, או שנויים במחלוקת. היימן מציגה בתערוכה תצלומים שאספה במשך שנים מתוך ארכיונים, כולל ציוניים, בהם תצלומי יחידים.ות או משפחות וקבוצות, מצטופפים לאורך גבולות… גבולות שלעולם ישתנו, לעולם יגיעו המחסומים הבאים בתור, מבצע, מלחמה אחר מלחמה. המצולמים.ות מפנים.ות את גבם החשוף לפסלים וסמלים אייקוניים כמו רחבת הכותל, פסל אלכסנדר זייד, ועוד. תמונת המצב אותה היימן מציירת היא חדירתם המיתממת של דימויים אלו, באמצעות סוכני ״המשפחה המטיילת״, של רוחות הרפאים של הלבנת אירועים אלימים, גזענות, כיבוש צבאי, גירוש ושליטה, לטריטוריה כה פרטית ואישית כמו אלבומי משפחה.
מתחילת דרכה היימן בחרה להשתמש בעיקר בתצלומי READY MADE, תצלומים שאינם פרי מצלמתה, אלא באוצרותה, של צלמים עובדי מדינה בארכיונים ציבוריים, תצלומים מתוך העיתונות, ותצלומי חובבים, ואולי גם כמה חובבות. היא אוספת, מאתרת וממיינת אותם, וכן מתוך מבחני השלכה, חומרים חזותיים מתוך הפסיכואנליזה ומחבריה, סדרת "נשים שוכבות" באלבומי משפחה וההיסטוריה של הצילום והאמנות, וכן נשים אנונימיות ואקטיביסטיות הקוראות לה, א.נשים שאושפזו בבתי מקלט, בתי חולים, מיבשות ומאות שונות. היימן ממיינת את סיבת ההיעדר של הצלמים.ות ללא קרדיט, והסיבות הפוליטיות למחיקה הן החלק הרפורמטיבי בהם. לא פעם הצילום המקורי מצולם ע"י היימן מחדש וכך נלמדות מחדש נקודות המבט, העוולות הניבטות, אופני הצילום ואופני ההצטלמות לכדי אמירה. "השלישית" כפי שהיא קוראת לעוד סדרת סרטי אנימציה שלה, מאחדת גם בין גופות, נשימות. בעבודותיה, היימן משרטטת קול קריטי וביקורתי, מחפשת את מצעי הגידול התודעתי שלה/שלנו, מאתרת באימה מלכודות מהן היא מבקשת להיחלץ, ומצביעה על המעגלים הקולקטיביים הרי הגורל, שלעולם מכתיבים עוד ועוד בנקי דם/אדם.

דרורה דומיני ופרנס לבה נדב בוחנות את היצוג של האדם וגורלו – את האנדרטה. האמניות, פסלת וצלמת, משתפות פעולה מזה שנתיים בפרוייקט רחב היריעה 'כל מקום- נוף ישראלי עם אנדרטה '.הן נוסעות ברחבי הארץ וממפות בעזרת המצלמה, אתרי הנצחה ואנדרטאות. "האנדרטה היא לב הפיסול הישראלי, כי היא לב הצורך הנפשי הישראלי…" כותב אדם ברוך, האמניות מתמקדות באופן מודע ושיטתי במקומות ואתרים המסווגים כ"אנדרטאות תקומה של משרד הביטחון". כוונתן המשותפת היא לבחון את יחסי הגומלין בין האנדרטה לבין סביבתה. פעולתן מקיימת זיקה ל'צילום הטיפולוגי' שהתפתח בגרמניה בשנות ה-20 של המאה העשרים. עד כה צולמו על ידן כ- 200 אתרים מתוך 1200 רשומים. בתערוכה מציגות האמניות חלק קטן ביותר מתוך הרצף שנאסף, ובו מופיעה גישתן המיוחדת אשר במבט מתמשך מתגלה הזווית החתרנית שלה. פעולתן האובססיבית מקעקעת את האנדרטה כסמל נערץ ומורידה אותה אל 'הקרקע', אל החיים. באמצעות חשיפת הסביבה והמקום בו היא מוצבת נחשפים הפערים בין הדימוי המשווק לתודעה לבין המציאות שלא פעם מתגלה כעזובה ונשכחת. הבחירה בעמדה 'התמימה' לכאורה של איסוף, תיאור ותיעוד חסר הירארכיה ושיפוט ערכי, מצטברת לתמונה כללית אירונית, אך בו זמנית כל אחד מהצילומים הופך ליצירה חד-פעמית הנטענת במשמעות פואטית.

עבודתה של דרורה דקל 'אנדרטה לסוס' משלבת התייחסויות מגוונות למהות האנדרטה, מאפיינים קנוניים בשילוב עם נגיעות ביוגרפיות ונשיות. כדבריה של האמנית:" יצירתי היא הצעה לאנדרטה לא גברית. לא לוחמנית, אלא נשית ורגישה לאמהוּת ולילדים. היא כוללת פירוק של השיר "נומי, נומי ילדתי.." למשפטים שמאירים את החרדה הילְדית והאמהית כגון; " אבא הלך…" ועוד. יש במדפים הקטנים המרכיבים את היצירה לא מעט משפטים טעונים. לכאורה משהו חמוד אבל בועט בבטן. דקל יצרה את העבודה לרגל 50 שנות המדינה, מועד מיוחד לגביה גם במובן הביוגרפי כמי שנולדה שלושה ימים אחרי הכרזת המדינה. האנדרטה הפרטית שיצרה לעצמה, מלכדת את שני המועדים המשמעותיים: לידה פרטית ולידה לאומית. במבנה הכללי, מתקיימת צורת יסוד בסיסית המתכתבת עם צורות קדומות של הנצחה – הטוטם, האובליסק וכד'… האובליסק שיכול לשמש גם כסמל פאלי לכוח רציונלי גברי, מתפרק לארון מגירות המלא בסודות נשיים פרטיים. בתוך האנדרטה הפאלית, האמנית יוצרת צעצועים משלה. הסמל החד משמעי של הסוס, המשמש להנצחת מצביאים ומייצג את כיבוש המרחב, מונח על המדפונים הקטנים כשהוא מצועצע, פגום ועשוי חומר מלאכותי. הוא מתפרק לרצף של רגעים אישיים, חדורי הזייה וחלום.

דמות הפרש על הסוס מופיעה רבות בעבודותיו של יובל דניאלי ,חבר קיבוץ המעפיל, כבר משנת 1982. הוא שואל שאלות על החברה בה הוא חי ובוחן זאת דרך הדמויות שהיו מרכזיות בהתיישבות העובדת כמו א.ד.גורדון ואלכסנדר זייד. הפרש על הסוס כנושא, נע לגביו על ציר הזמן: מזיכרון ילדות ממשי של הערצת השומר המגן על השדות ועד להבנה הבוגרת של המציאות המורכבת שבמצב זה: "… למדתי לדעת שישנם סוגים שונים של פרשים. רובם נטועים לתפארת בפנתאון ההיסטוריה במשך מאות בשנים ומעטרים את כיכרות העולם במונומנטים מאבן וברונזה בדמות הפרש, עפ"י רוב קיסר או גנרל גאה ומנצח הרוכב על סוס המלחמה שלו…" האנדרטה של זייד כאייקון, מיצגת לגביו את מכלול ההוויה הערכית שהייתה פעם בהתיישבות העובדת. המאבק על הטריטוריה, על אדמת הארץ. דניאלי בוחן את סמל הפרש על הסוס החל מפסלו המפורסם של האמן האיטלקי ורוקיו "הגנרל קוליאוני", הניצב בונציה, ומוצא אותו בבן דמותו הציוני בדמות הפסל לזכרו של א. זייד. כאמן/חייל יליד הארץ, הוא נדרש לשמור ולהמשיך ללחום על גבולותיה. הפרש שלו הופך לדימוי מתעתע בו טוב ורע משמשים בערבוביה. עבודותיו נטענות בדיאלוגים עם דמויות ספרותיות ומקורות תרבותיים מגוונים כגון; דון קישוט, פרש בלי ראש, הגרניקה של פיקסו וכד'. רצף של מבטים היוצרים מצבים רגשיים מנוגדים שאינם ניתנים להכרעה ברורה ופתרון.

אלי שמיר בן כפר יהושע, חזר לאחר תקופה ממושכת לגור בכפר. בתערוכה מוצגים שני ציורים שיצר בהפרש של עשרים שנה והם תולדה של קשר אינטימי למקום.
שמיר ממקם את הסצנה בציור 'מעשבים בכותנה ' במקום אותו רואה/ראה זייד מגבעת שיך אבריק (במאמץ קל אפשר למצוא איזכור לאנדרטה, מימין). ציור זה הוא ציור מפתח ביצירתו, בו החל דיון אמנותי ממושך ביחסו למשא הערכים החלוציים בעמק יזרעאל. זהו ציור המבטא דחף חזק המכנס מחשבות על הקשר בין האמנות והחיים. העמק ושדותיו, כסימבול מיתולוגי, בו הוא 'מארח' ומפתה דמויות עירומות, (חלקן מצוטטות מיצירות אמנות) לעבוד בעישוב כותנה בשדה. אחת ה'גראציות' של רפאל, סמל הנשיות והעדינות, נטועה בשדה התובעני ובידה כלי עבודה. "הזורע" של ואן גוך מתגלה במרכז הציור כצל שחור מוקף הילה של אור כבא כוחו של הגורל. האדמה והשמיים צבועים צהוב, כתף הכרמל מסמנת את המקום והאנדרטה של זייד צופה על האנשים הנשרפים בשמש. הנגיעות אקספרסיביות – כאילו נוגעות באש. להבדיל מההתרחשות האנושית, ההתרגשות והדחיפות בציור הראשון, הציור השני, 'נוף העמק', צוייר לאחר החזרה לכפר במשיכות מכחול קטנות, מוקפדות ומאופקות. זהו ציור ללא דרמה אנושית, עם אור מיוחד, מצב רוח מהורהר ומפויס. האדמה החקלאית במרכז. האדמה חרושה, מוכנה לזריעה. השדה נפתח אלינו כמניפה, בולט בשקט הסערה כשברקע הנוף העירוני של מגדל העמק.

גם בעבודותיה של נעה רז מלמד בא לידי ביטוי המבט על העמק הפורה ו'החלום החקלאי'. היא מתייחסת למרחבים ולדהרות הסוסים כחלק מנוף ילדותה בעמק, בקיבוץ גבע. בעבודת הרצפה בחלל הגלריה ,הופכים הסוס והשדה למערכת אחת. הסוס, המזוהה כחיה אצילה ובעלת הדר, הופך ל 'סוס עבודה'; פגיע, ונושא בעול. יריעות הסריגים הצבעוניות מדגישות את ההקבלה בין פעולת החריש הגברית ועיבוד האדמה, תלם אחר תלם, לפעולת הסריגה הנשית ויצירת הבגד והכסות. גלימתו הססגונית של הסוס נפרשת מאחוריו בצבעי הטבע ויוצרת את חזיון השדה ומרחביו, אך גלימה זו יכולה גם להפוך לאוהל ולמחסה שיש בו מחמימות הבית. ביצירתה 'החליל'–נוצר קשר אסוציאטיבי/סמנטי עם שירה של לאה גולדברג בשם זה. הנפתח במילים: "החליל הוא פשוט ועדין וקולו כמו קול של הלב… " מתוך הגבעול המיובש, פורצת למרחב דמות נשית רכובה על סוס. גוף אדום זוהר היוצא בתנופה אל החלל. האם זאת הסירנה היפה שבמנוסתה מן האל ַּפן הפכה לקנה סוף אשר ממנו התקין את חלילו, ועתה היא יוצאת לספר את סיפורה כמנגינה ברוח…?

עבודותיו של שוקה גלוטמן כוללות ערב רב של חומרים. בהן מעורבבות במודע שפות ויזואליות שונות, היררכיות של גבוה ונמוך, שיבוש והסתרה. גלוטמן בוחן בעבודותיו תהליכים תרבותיים. גם הוא מוותר על הילת הצלם ומשתמש ביכולתו לבחור ולצרף דימויים מגוונים. אלא, שעמדתו היא אוניברסלית. מבחינתו אנו מהווים חלק מהכפר הגלובלי האקטואלי. הוא שואל שאלה על ההתנהגות האנושית בכללה, לכן העימותים והדימויים הם בין תרבותיים. גישתו האנתרופולוגית מתייחסת להתנהגויות אתניות ולפעולות דומות בקצוות מרוחקים של העולם. למשל, ההקבלה שהוא עושה בין המערב הפרוע והמפגש עם האינדיאנים, לבין ההתיישבות בארץ והמפגש עם הערבים. נקיטת העמדה או הפרשנות, תלויה במתבונן או במספר. בעבודה '4 רוכבים' הוא מעביר את מיתוס אלכסנדר זייד לכפר הגלובלי. כדי להדגיש את העובדה ולהעצים את הזרוּת, הא משתמש בעיתון סיני כרקע. הדמויות לא מספרות את הסיפור של עצמן, אלא מיוצגות כסטריאוטיפ.

גיא רז חותר גם הוא, תחת צילום האנדרטה שהפך לגלויה שהפכה לדימוי של גבורה-לנכס שנתקבע בתודעה הקולקטיבית ובנרטיב הציוני. רז חושף את מנגנוני עיצוב הזיכרון והאבל ומנסה לראות מה הם מנסים להסתיר. הוא חוזר במנהרת הזמן לזירת הפשע/רצח ומוצא בה פרטים נוספים. בעבודתו "אתר הרצח 1938-2000 " רז יוצר מעין 'דיפטיכון' בו מוצגים זה ליד זה, שני צילומים; האחד צילום בשחור לבן אותו צילם, מיד לאחר הרצח, דב מייזל חבר קיבוץ אלונים, ובו נראית גופתו של אלכסנדר זייד מונחת בשדה כפי שנמצאה ע"י מחפשיו. על ידו מוצג צילום צבעוני שצילם גיא רז בשנת 2000 ובו נראה אתר הרצח כפי שהוא היום; אבן זיכרון לבנה החבויה בין שיחי לבנדר מטופחים בגן הזיכרון הצנוע שהקימה המועצה המקומית בקרית טבעון. הצופה בשני הצילומים מבין לפתע שניתנה לו האפשרות הבלתי צפויה לעמוד ולהתבונן באותו המקום במרווח של 62 שנה. גיא רז כופה על הצופה להיות עד פעיל. הוא נדרש לחוות את רגע התגלות האירועים במהלך הזמן, ולשפוט את תהליך עיצוב הזיכרון שנתרחש בו. הבחירה בצילומים המתעדים את אתר הרצח וקברות השומרים מחדדת את המבט על המחיר הטראגי והכאב האנושי החבוי בסיפור זה.

הדיון במקומן של הנשים באגדת אלכסנדר זייד ושיך א-ברייק נחשף בחלק התיעודי של התערוכה ע"י הצגת הדמויות הנשיות הקשורות בחייו של האיש. ציפורה זייד אשתו, מתגלה כדמות מעניינת ונועזת. בצילומים היא מופיעה כרוכבת אמיצה, חגורה באפוד כדורי צייד ומוכנה לקראת כל משימה. הבת האהובה כוכבת ושלושת הבנים; גיורא, יוחנן ויפתח משלימים את תמונת המשפחה המיוחדת הזאת. תפקידה המרכזי של ציפורה זייד כיוזמת מפעלי ההנצחה לזכרו של בעלה עולה מתוך המסמכים ומסתברת כמשמעותית ביותר ביצירת הסמל והמיתוס עליו התחנכו רבים. דמותה של ציפורה זייד כפי שהיא נגלית בחלק התיעודי איננה בדיוק דמות החלוצה המשתקפת
בעבודותיהן של לאה גרינפלד וחיה גרץ רן. הנשים שביצירתן מספרות סיפור אחר.

לאה גרינפלד ז"ל מיוצגת בתערוכה בשני רישומי דיוקן של חלוצות אותם רשמה בזמן אמת בשנות השלושים של המאה העשרים. גרינפלד ילידת 1891, לודג', פולין, הצטיינה באמנות מגיל צעיר ועבודותיה הוצגו באקדמיה הפולנית בעיר הולדתה. ב1920 עלתה לארץ והצטרפה ל'גדוד העבודה' ע"ש טרומפלדור. בגדוד פגשה את בעלה לעתיד, קלמן גרינפלד איש ה'שומר'. רישומיה רגישים ומינימליסטים. ביד בוטחת הם מעבירים את חותם הדמות; מטפחת לכיסוי הראש, קווצות שיער חמקניות ותנוחת ראש ענוגה וגאה. רישומים אלה מהווים עדות נדירה, מכלי ראשון, ואולי הם בין הרישומים המוקדמים ביותר הידועים לנו, המתארים את הדמויות הנשיות השייכות לתקופה החלוצית בשנות ה- 20 וה- 30 של המאה העשרים.

חיה גרץ רן אמנית תושבת קרית טבעון, היתה בקבוצת האמנים שנפגשו על הגבעה. בשנים האחרונות מבססת האמנית את ציוריה על קשר וחקר עולמן של החלוצות. היא מספרת את סיפורן של הנשים מתוך מימד הזמן והזיכרון.
את עבודתה 'אמא בחולות" I, II, III' ניתן להבין על רקע רעיונותיו של רולאן בארת: ".. התצלום הוא פשוטו כמשמעו האצלה של המצולם (הרפראנט). מתוך הגוף הממשי, שהיה שם, נמשכות קרניים הנוגעות בי…המצוי כאן. תצלומו של אדם שנעלם יגע בי כקרני האור המושהות של כוכב". האמנית מרוכזת בצילום של אמהּ משנות ה-30 של המאה העשרים, הוא מהלך עליה קסם. היא מציירת אותו שוב ושוב בניסיון לחוות פגישה מחודשת עם אמה. היא פועלת בתווך שבין תחושת הקשר המאגית עם הצילום לבין הציור. האם הצעירה עומדת במרחב הצחיח כמו נקלעה למקום שאינה שייכת לו. הנשים בציוריה של חיה מקרינות תחושה של יופי וקורבן. הן בעלות נוכחות פאסיבית. הן יפות, צעירות וחושניות, אך מציצות מתוך קרשי החיתוך, במבט אילם, כממתיקות סוד עליו לא יוכלו לספר לעולם.

הציור האחרון המוזכר בטקסט זה, הוא העדוּת האמנותית הראשונה הקשורה בדמותו של אלכסנדר זייד. הצייר מנחם שמי ז"ל, בן זמנו של א. זייד וידיד המשפחה, צייר את דיוקנו כשנה לאחר הרצח כמחווה אישית ומתוך הכרות וקירבה. שמי בוחר לתאר את א. זייד חובש כובע 'טמבל' חקלאי, לא הירואי, כשהבעת פניו אנושית, חמה ומתכנסת. וכך מתארת (בהיותה בת עשר), במחברתה, מיקה שילה מכפר יהושע את האזכרה במלאת שנתיים להרצחו של אלכסנדר זייד; ".. בשבוע שעבר (ביום רביעי) נסעה כל משפחתינו לשיך א-ברייק לאזכרה של אלכסנדר זייד במלאת שנתיים למותו. היה חום מחניק והשמש חיממה עד לידי צריבה. כשבאנו לשם ראינו הרבה אנשים ונשים מסתובבים סביב ביתו של זייד באפס מעשה. אחדים מפטפטים ואחדים עולים על המדרגות שמוליכות לקומה השניה ויורדים… האזכרה עוד לא התחילה והנה פגשנו את יצחק חנקין (ששוחרר לפני כמה ימים) ואת חיה שרה אמו. כל האנשים שפגשו אותם ברכו במזל טוב. ואת דבורה דיין שהלכה גם היא עמנו ברכו שתזכה שבנה ישוחרר. אחר כך נאם אדם אחד על יד המטבח (הצריף שמתחתיו גילו עתיקות) ועל יד הקבר שהיה מקושט ומכוסה כולו בענפי אורנים ובפרחים. נאמו עוד אנשים רבים והרבו לספר בשבחו של המנוח ז"ל. על אחד האורנים סמוך לקבר היתה תלויה תמונתו של זייד מעשה ידי הצייר שמידט …אחר כך הלכנו לראות את פסל זייד שמזמן לא ראינו אותו (הוא כבר כמעט נגמר) כשחזרנו אכלנו אבטיח קר וטוב אצל משה יפה ונסענו הביתה…"

תערוכה זו הינה פרי של כוונה ממושכת והגוּת משותפת. אין היא באה לומר דברים מפורשים אלא לפתוח דיאלוגים המרחיבים את הדעת. תנועת המטוטלת שנוצרה בין סיפורי המקום, האנדרטה כסמל, והמבטים הרבים של האמנים בתערוכה, עוררה אותנו לפעולה וגירתה את דמיוננו.

אסתי רשף ועידית לבבי גבאי, 2001