דוד (דוכי) כהן הוא אמן רב תחומי, היסטוריון, חוקר, וכותב. יצירתו נוגעת ברבדים שונים של הישראליות דרך שימוש בשפה, תרבות חומרית, הנצחה ועוד. הקשר של עבודותיו למקורות יהודיים ולדת בולט ומשקף את אורח חייו כמי שגדל והתחנך במוסדות הלימוד של הציונות הדתית, אליה הוא משתייך גם כיום. עבודותיו פועלות בתווך שבין "יהודי" ל"ישראלי", בין מסורת לחידוש, בין ימין ושמאל, בין קודש לחול, בין גבוה לנמוך, תוך מתח מתמיד ומפרה ביניהם. 

בעבודותיו בוחן כהן תתי־תרבויות בתוך המרחב הישראלי.  נקודת המוצא שלו אוטוביוגרפית, ולכן הוא בוחן בראש ובראשונה את הזהות הדתית-לאומית על סממניה. העיסוק בתפיסת הזהות הישראלית כחלק מזהות יהודית הפך ליותר ויותר מקובל בשנים האחרונות עם כניסתם של אמנים ואמניות מהמגזר הדתי והדתי-לאומי, חלקם בוגרי ובוגרות בתי ספר דתיים יעודיים לאמנות כגון – פרדס (בו למד כהן) או השלוחה החרדית של בצלאל, לשדה האמנות – שדה שבעבר קולם היה נדיר בו. 

בתערוכה זו בוחן דוד (דוכי) כהן את סממני הזהות הדתית-לאומית – הכיפה הסרוגה, סנדלי שורש, חולצות טריקו מודפסות – והופך אותם לאובייקטים אמנותיים. הוא בוחר דימויים של פולקלור הנפוץ בסביבתו, מנכס אותם, מחבר ביניהם, רוקם עליהם או יוצק אותם בתוך בטון. השימוש בחומרים אלו ואופן טיפולו בהם משאיר את העבודות טעונות במתח – מתח של גוף מול ערכים לאומיים וקולקטיביים, מתח של יחיד מול קבוצה.

 חולצות טריקו מודפסות בעיצוב אישי הן דימוי מוכר בנוף הישראלי – מתנועות נוער, טיולי ביה"ס, מכינות קדם צבאיות או קורסים צבאיים ואולי הדבר שהכי מאפיין את ה'ביחדנס' הישראלי ואת התרבות הקבוצתית. זוהי סוג של אופנה עממית שמשלבת בתוכה טקסט ואיור נושאי מסר: "יבוא יום וכל זה יהיה שלך" או "…לך הלאה ואל תישבר". כהן משתמש בחולצות שהוציאו חבריו בישיבה התיכונית שבה למד כב'רדי-מייד'. הוא לקח את החולצות אותן לבש בצעירותו (וחולצות נוספות שאסף מחבריו) ורקם עליהן בחוטי רקמה צבעוניים, תוך שהוא מדגיש את האיורים המודפסים. בפרקטיקה זאת של ניכוס החולצות וציטוט איורים של אחרים, האובייקט עובר הסבה מחולצה ליצירת אמנות, לעבודת טקסט צבעונית וממוסגרת. מה יוצרת פעולה זו? אלו שאלות היא מעוררת? תשומת הלב נמשכת אל הסמנטיקה, אל המשמעות ואל הקשר בין טקסט ודימוי, ומעוררת שאלות שהן כה רלוונטיות למציאות הישראלית בהקשרים של הבניית זהות לאומית, ערכית ותרבותית.

בעבודות רבות שלו עוסק כהן בעולם הטקסטיל – בדים, חוטים ושטיחים, רקמה ואריגה. עיסוק זה הינו מעט יוצא דופן לגבר במגזר הדתי, מאחר ומדובר במלאכה שעדיין מתקבלת כ"נשית", למרות שיותר ויותר אמנים פונים אליה. "טקסטיל מתחבר אצלי לרובד "רך" ו"מזמין" וגם לאמנות יהודית מסורתית איתה אני מנהל דיאלוג. השימוש שלי בפרטי לבוש שלי ושל חבריי, הוא הדרך שלי להרהר על יחיד בתוך יחד ועל מהותה של קבוצה סוציולוגית" כותב האמן.

על הקיר תלוי שטיח בצורה של כיפה סרוגה ענקית עם סיכת ראש. את שטיח הכיפה יצר האמן תוך שהוא משתמש באקדח, היורה חוטי צמר אל תוך בד מתוח, בעת שהשתחרר משירות מילואים ארוך אליו הוזעק לאחר השביעי באוקטובר. גם את סנדלי השורש הוא מנכס לעבודותיו – סנדלים המזוהים עם ישראליות שורשית ומחוברת לקרקע (ועוד יותר עם המגזר של הציונות הדתית), כשבתערוכה זו הם מופיעים יצוקים בתוך משטח בטון. בפרקטיקות של רדי-מייד ושל ציטוט המשלבות שעשוע עם רצינות, אירוניה עם אהבה, הוא מסיט את החפצים הללו הכל-כך סמליים, ומנתק אותם מתפקידם בעולם אל עבר תפקיד אמנותי חדש.

בחן ובהומור, פותח לפנינו דוד (דוכי) כהן בתערוכה זאת צוהר אמנותי לעולם שבדרך כלל אין אנו נחשפים אליו בגלריות העכשוויות. הוא מיטיב לשלב את התרבות החומרית של חיי היומיום בממשק שבין הפרטי והלאומי, החילוני והדתי, ולהביע בעבודותיו את את מרכיבי הזהות המגוונת של הארץ. יצירותיו מזמינות אותנו לשאול שאלות על הזהות, ההיסטוריה והתרבות שלנו, ומצביעות על הקשרים המורכבים בין האנשים והמקום.

מיכל שכנאי
ספטמבר 2024

צילומים: זוהר שמש