מציגים: מיכל אגוזי, נעם גיגר, תמרי גת, יסמין להב, גל מוסנזון, דניאל רולידר

כמעט ללא אזהרה מוקדמת, באביב השנה, פרצה הקורונה לחיינו. החיים כמו עמדו מלכת. מקומות עבודה נסגרו, וצווינו לשבת בבידוד ביתי על מנת לעצור את המגפה. עם כל החרדות הגואות, אי הוודאות, ההיסטריה או ההכחשה, הייתה תחושה שזהו רגע היסטורי, שתקופה זו לא תשכח. האווירה היתה מיוחדת.

בטבעון פרחו הוואדיות במלוא הדרם. לכולם היה זמן – זמן עם עצמם, זמן עם המשפחה, זמן עם השכנים מעבר לגדר. בחוץ השתוללה מגפה וכאן בטבעון התקיימה מעין קפסולה – יחידת זמן יוצאת דופן בשגרת החיים הדחוסה, סוג של חופשה ארוכה ובלתי צפויה, שזמנה ואורכה לא היו ידועים מראש, רק מיקומה נודע – הבית וסביבתו הקרובה.

 ישנם זמנים שמזכים אותנו בהזדמנות להתבונן בעולם, במקום שבו אנחנו חיים. בתקופה זו יצאו ששה צלמים, תושבי טבעון, ללא תיאום ביניהם, לתעד במצלמתם את המתרחש: יסמין להב ונועם גיגר ביקשו לתעד את בעלי העסקים הקטנים במרכז טבעון, דניאל רולידר צילם את האנשים שפגש בוואדיות הסובבים, גל מוסנזון ותמרי גת יצרו דיוקנאות משפחתיים של התושבים בבתיהם ובחצרותיהם בתקופת הסגר, ומיכל אגוזי תיעדה את רקימתו מחדש של הקליידוסקופ – אחד מן האלמנטים הבולטים בטבעון בתחום האמנות הקהילתית.

 צילום הינו מדיום מהיר בתגובתו, ושכזה הוא מסייע לתעד ולספר סיפורה של תקופה. סדרות הצילומים השונות בתערוכה מציגות בפנינו פסיפס של מראות מתקופת הבידוד החברתי באביב 2020, אך מעל לכל זהו סיפורו של מקום – סיפורה של קריית טבעון – מקום שגילינו והתאהבנו מחדש בתקופת הקורונה.

מיכל שכנאי יעקבי

רקמה אנושית / מיכל אגוזי

הצילום עבורי הוא גשר בין עולמות – העולם הפנימי והעולם החיצוני. הוא מאפשר לי חיבור למרחבים, אנשים וסיטואציות בעולם.

בתקופת הקורונה התעורר בי הצורך לשוטט, לנוע ולפגוש אנשים, ולהיות לעיניים  לכל אלו הסגורים בביתם. בימים של פחד והפחדה, הקריאה היתה לצאת ולתעד שיש חיים בחוץ, יש יופי בטבע, יש שיתופי פעולה מרגשים על אף המרחק. צילמתי מספר סדרות בטבעון וביניהן את רקמתו מחדש של הקליידוסקופ, שהפך כבר לסמל נוסף של טבעון.

הקליידוסקופ הוא יוזמה יצירתית, קהילתית ומרגשת, של בני הזוג טליה אורבך ואורי אפלבוים, יוזמה שנוצרה עם הקהל ועבורו, כחלק מפסטיבל שייח' אבריק השלישי. השנה, עם פרוץ הקורונה, הזמינו בני הזוג את תושבי טבעון הספונים בביתם לרקום אותו מחדש.  המשפחות שהשתתפו, רקמו בביתם משולשי רקמה בחוטי טריקו. כל המשולשים, שנרקמו במרחבים הביתיים, נתלו על הקליידוסקופ ובתום הסגר יצאו תושבי טבעון לחזות בו ביופיו המרהיב, שהתחדש.

העבודה על הקליידוסקופ, בתקופה כה מאתגרת,  אפשרה לקהילה תעסוקה יצירתית בתוך המרחב המשפחתי, שפירותיה חוברו למרחב של יצירה קהילתית משותפת, מרחב שמיצר חיבור עמוק בין קשת רחבה של אנשים – רקמה אנושית.

דרך השוטטות והצילום חוויתי שיתוף פעולה תומך ומעצים של הקהילה המקומית  – כל אחד מתוך המרחב הביתי שלו.

מיכל אגוזי – צלמת, בוגרת החוג לצילום בויצו חיפה, בעלת עסק לצילומי תדמית והעצמה, מטפלת הוליסטית

משחקי מציאות / נועם גיגר ויסמין להב

הצילום עבור שנינו הוא אמצעי למפגש וחיבור עם אנשים, מה שהיה מאד חסר לנו בתקופת הסגר. ברגע שהתאפשר החלטנו לצאת למרכז טבעון ולצלם בעלי עסקים, כדי לתת להם חשיפה לקראת החזרה לשגרה.

צילום מבוים מהסוג הזה דורש שיתוף פעולה מלא של המצולמים. לשמחתנו, פגשנו אנשים מקסימים, חזקים ויצירתיים, שהתרגשו מהיוזמה והביאו את עצמם לצילום בפתיחות ובהומור. התאורה היצירתית שבחרנו בחלק מהצילומים, העצימה את תחושת ההזיה של התקופה, וכך גם הסצנות המצולמות.

 בנוסף, העבודה המשותפת כצמד צלמים תושבי המקום עם דמויות מוכרות מההווי המקומי, יצרה חוויה קהילתית מחזקת מול חווית הבידוד שיצרה המגפה.

נועם גיגר עוסק בצילום מסחרי ואירועים, והוא מורה לצילום, בוגר האקדמיה לעיצוב "ויצו חיפה". "הצילום עבורי הוא דרך יצירתית להביע רגש או דעה, מסר או אמירה."

יסמין להב, בוגרת התכנית הרב-תחומית באמנויות, באוניברסיטת תל אביב ומכללת צילום בעם.  "הצילום בשבילי הוא כלי לביטוי אישי, וגם למפגש וחיבור עם אנשים."

מעל נשארה פיסת שמיים / דניאל רולידר

כשהרחובות התרוקנו – הוואדי התעורר לחיים.

היערות, השדות והעמקים שמסביב לקרית טבעון, עיר הולדתי, תמיד היוו חלק משמעותי מהזהות שלנו כקהילה. הם תמיד היו מקום בו אפשר לרוץ, לטייל, לפגוש משפחה וחברים ולהתנתק לרגע מהציוויליזציה. הם גם היו, ותמיד יהיו, נוף ילדותי – מקומות שבהם ביליתי אינספור ימים מתחת לעצי האלון.

כאשר ישראל נכנסה לסגר בתחילת מרץ, והלחץ וחוסר הוודאות גברו, הטבע הפך למקום מפלט עבור רבים מאתנו. הגישה הנוחה לטבע אפשרה לרבים למצוא קצת שלווה, מבלי לסכן את עצמם או את הסובבים אותם. היא אפשרה לאנשים להוריד את הקצב ולהתבונן מקרוב על עצמם, על חייהם ועל החלטותיהם. פתאום, כל רעשי הרקע נעלמו והלחץ היום-יומי התפוגג.

מהימים הראשונים של הסגר, טיילתי יום-יום בשדות ובוואדיות וצילמתי את האנשים שפגשתי. כל אדם, בין אם חבר קרוב או זר מוחלט, התבקש להביע בכתב ידו כיצד הוא מרגיש או מה הוא חושב על המציאות החדשה שלנו. לאחר מכן, התמונות והטקסטים חוברו על מנת ליצור מסמך תיעודי של הקהילה בתקופה הזאת, ועל השפעת הטבע בזמני משבר: סיפור על טבע. על קהילה. על התמודדות.

דניאל רולידר: צלם דוקומנטרי, יליד קריית טבעון, אשר עבודותיו עוסקות בנושאים סביבתיים ובקשר שבין האדם לטבע שסביבו. עבודותיו פורסמו בנשיונל ג'יאוגרפיק, הניו יורק טיימס, ESPN, PDN, Musée, בלוג הצילום של "הארץ" וידיעות אחרונות. רולידר הוא בוגר המסלול לצילום דוקומנטרי במרכז הבין-לאומי לצילום (ICP) בניו יורק.

תמונות מהחלון / גל מוסנזון

כחלק מהפעילות השגרתית שלי בעמותת "מעיין בבוסתן" – עמותה לחינוך דו-לשוני ורב תרבותי, אני מגיעה לגנים מעת לעת, על מנת לצלם את הילדים. לתפוס רגעים מיוחדים, בהם אפשר לראות את קירוב הלבבות, את ה"ביחד".
בתקופת הקורונה זה היה חסר. לא יכולתי להגיע לגנים שהיו סגורים, אבל העמותה, הקהילה שצמחה סביבה והחזון – קיימים, והיה לי רצון לתת לזה מקום. שאלתי את עצמי – איך משמרים את תחושת הקהילה, במיוחד בזמן כזה של פירוד, שכל אחד סגור בביתו?

חשבתי על דרך להגיע אל המשפחות גם כשהגנים סגורים, על דרך להרגיש את הקהילה, על האינדיבידואלים שבה, וכך נולד הפרויקט – תמונות מהחלון – פרויקט צילום שאפשר לכל משפחה להעביר חלק ממהותה, תוך כדי מסירת דרישת שלום ומסר מקרב לאחרים.

הפרויקט היווה עבורי חיבור והצצה אל המשפחות ואל ילדי הגנים המקסימים. גיליתי את היופי במיקוד בתא המשפחתי בתוך המסגרת שלו. זה פתח עבורי צוהר לראות ולתעד איך, בעוד כל משפחה חווה את הסגר הזה לבדה, כל המשפחות במקביל נמצאות באותה הסיטואציה – ביחד!
וזו גם הוויית הפעילות של העמותה והמסר שלה לסביבה ולעולם כולו: הקרבה היא בלב, בפתיחות שלו וביכולת ההכלה שלו. לא משנה איפה אנו גרים, מהי דתנו, ומאיזו תרבות הגענו… הכל מתחיל בתא הביתי ומחלחל משם הלאה לקהילה, וכן הלאה וכן הלאה.

גל מוסנזון-נימאייר: בת טבעון. צלמת. פעילה לשלום. פעילה בעמותת "מעיין בבוסתן" עמותה לחינוך דו-לשוני ורב תרבותי. "הצילום מלווה אותי כל חיי. אני נכדה לסבא שהיה צלם חובב, ומסתובבת עם מצלמה על צווארי מגיל 13."

מן החוץ אל הפנים / תמרי גת

עם תחילת הסגר, עלה בי הצורך לתעד את התקופה יוצאת הדופן ש״נפלה בחלקנו", ללא כל הכנה. הבנתי שכרגע, התנועה האנושית היא של התכנסות פנימה, אל המרחב הביתי, וכך נולד לו הרעיון של תיעוד המשפחות – צילום דיוקנאות משפחתיים, בתקופת הבידוד החברתי של הקורונה בטבעון.

כשפניתי לתושבי טבעון להשתתף בצילומים, לא ידעתי אם תהיה היענות – האם אנשים יחפצו בביקור ״מבחוץ״, או שמא האווירה הכללית תשמור אותם נחבאים אל הבתים. לשמחתי ההיענות היתה רבה והמשתתפים היו שונים ומגוונים.

הצילומים התרחשו מן החוץ אל הפנים, בהצצה מרחוק אל עבר אחד הפתחים, או אל החצר – אל המרחב שבו בילו בני הבית את תקופת הבידוד. בכל מפגש עם משפחה שצילמתי, נוצרה שיחת עומק על המצב, התחושות והמורל הכללי. היה מעניין בצורה בלתי רגילה לפגוש את אופני ההתמודדות השונים של כל בית ובית, ולגבש ״פאזל״ אנושי שאותי, באופן אישי, ריגש מאוד.
בתערוכה זו השתדלתי להביא טעימה ממגוון המשפחות, הגילאים והאטמוספרות השונות הקיים בקרייה שלנו.