- 2020, הגלריה לאמנות ישראלית
- 16.9.2020 - 28.8.2020
- אוצרת: מיכל שכנאי יעקבי
- יוצאים מהסטודיו | תערוכה קבוצתית
רקמות
יוצאים מהסטודיו – נפגשים באורנים
הנחיה ואוצרות: מיכל שכנאי יעקבי
התכנית "יוצאים מהסטודיו – נפגשים באורנים" מציעה לבוגרים ואמנים, להיפרד מעט מהבדידות בסטודיו, להיפגש, לחלוק, לשתף ולדבר על העבודות – בתהליך אישי וקבוצתי מונחה להעצמת היצירה, תהליך שפירותיו מוצגים בתערוכה זו.
במשך שנה נפגשו באורנים, אחת לחודש, קבוצת נשים-אמניות. הן הגיעו ממקומות ומרקעים שונים, כמו גם משלבי-חיים שונים, ושיתפו את תהליכי עבודתן – כל אחת והמדיום שלה, כל אחת ועולמות התוכן שהיא מביאה עמה. עד מהרה צצו ועלו החיבורים והמשותף: הטקסטיל, החוט, הבד, מעשה הרקמה נוכחים בעבודותיהן לצד העיסוק בגוף, בגוף הנשי, ברקמות הגוף וברקמת החומר.
הגופייה, בסדרת העבודות של רחל אהרון, מייצגת את זכרו של הגוף הנעדר אשר משאיר סימנים – שאריות של חיים. הגופייה "מסומנת" בזיהוי הישראלי שלה כסמל של ה"צבר", דמות החלוץ, ההתיישבות העובדת, מעמד הפועלים, פריט־לבוש בסיסי ודל שמקושר לכוח העבודה. באמצעות סריקה, שכפול, קיטוע, היפוך, שינוי קנה-מידה ובנייה מחדש הופכת הגופייה הפשוטה והדלה בעבודותיה, לסדרת דימויים אניגמטיים, סוג של איקונות שמביאות עמן ניצוצות קדושה ואסתטיקה מעולמות פולחניים קדומים, לעיתים נדמים כחלקי גוף או אברי גוף פנימיים. באמצעים דיגיטליים מעבירה אהרון את הגופייה טרנספורמציה – הגוף שנעדר מהגופייה חוזר אליה באופן אחר.
בסדרת ההדפסים של יהודית קישוני נראות נשים תולות כביסה – אותה פעולה המשויכת לעבודות הבית הנשיות, ומדור לדור עוברת מאם לבת. ההדפסים מפנים את המבט לפעולה שגרתית – סוג של ריטואל יומי שנתפס לעיתים כעבודת שירות נשית. מחוות התנועה של פעולת התלייה נדמות אולי כסוג של ריקוד או תפילה. הבדים הלבנים, הדוממים, המונחים בסל, מתעוררים לתחייה על החבל, נעים ברוח.
יהודית קישוני משתמשת בהדפסיה בטכניקת המונוטייפ שמזמנת אי-ודאות, משחקיות ומקריות ומאפשרת הדפסה חד פעמית של הדימוי.
במיצב "בחפץ כפיה[2]" של שושי לוזון, מוצגים חפצים שאספה האמנית ליד הפחים בשכונת מגוריה. לוזון מטפלת בחפצים שנאספו בטכניקות של אריגה, סריגה, רקמה ותפירה. האובייקטים שנוצרו, מהדהדים טקסטים מן המקורות המתייחסים לאישה: קרש הגיהוץ נארג וחושף פצעים, גלדים, שפסוקי אשת-חיל רקומים ופרומים מטולאים בו ("אשת חייל" – משלי ל"א, י'-ל"א); נברשת האם הגדולה, האור בבית ("אישה בבית אור בבית", ר' יהודה יעיש); שואב האבק המתלבש לבת- מלך ("כל כבודה בת מלך פנימה", ממסכת "יבמות" בתלמוד); צלחות וצנצנות הנדוניה ועוד…
בעבודותיה מפרקת לוזון את המשמעות המורכבת של "בחפץ כפיה" – הידיים הנשיות העוסקות במלאכת הבית יום יום, שנה שנה – האם מתוך בחירה? (בנפש חפצה, כמשמעות הפסוק), או מנגד – חפץ-בה והחפצה.
שוש טויטו רושמת בחוטי תפירה שחורים, על גבי לוחות קלקר גדולים, מגוון צורות גיאומטריות המכסות זו את זו. החוטים מתוחים זה על גבי זה בקווי רוחב ואורך, יוצרים מתח צורני דינמי בין דו- ממד לבין חללים תלת ממדיים – שנבנים ומתפרקים, קורסים ומתחדשים.
"החוטים מניעים אותי," כותבת טויטו, "יוצרים בי עוררות רגשית עמוקה ליצירה. זיכרון של ילדה ה'משחקת בחוטים' נועצת, דוקרת ונעה בתנועה במקצבים שונים… העבודה עם חוט יחיד לאורכה של כל העבודה מאפשרת פרימה, חידוש המבנה, פירוק והבנייה מחודשת. תנועת גוף מתוך מידות גוף יוצרת סדר, משטור של יצרים ומאווים, מידות מוסר ומצפון פנימיות בעלות שליטה. אימת 'החלל הריק' גורמת לחזרתיות ולצפיפות, כזו המעניקה תחושה של סדר וארגון פנימי בתוך חוויה כאוטית."
בעבודותיה של דרור נמש, הטיגריס והבלרינה נפגשים על הבד לדיאלוג, לריקוד, ליטוף או מאבק. שניהם, מנותקים מסביבתם הטבעית, מייצרים מתח בין חייתיות, פראיות, אלימות מתפרצת לבין תרבותיות, עדינות, נשיות ורוך. הגבולות בין התוקף לקורבן מתמוססים כמו הדימויים על הבד, מרמזים על מפגשים מאיימים והרי גורל, או מפתיעים בהבנה הדדית, חמלה או שותפות.
צבעי השמן, בגוונים חומים כמעט מונוכרומטיים, נותרים שקופים על גבי הבדים הגדולים המתוחים על הקיר, מתוכם מגיחה החיה, הרקדנית בתנועתה, שאגה שדהתה או שכלל לא התגבשה. "אני מציירת בניסיון ליצור לעצמי קול שישמע… מחפשת עוצמה נשכחת, מנסה להיאחז בזיכרונות של כוח ומסוגלות אל מול המולת החיים, לאתר שאגה שתתעלה על הרעש הבלתי פוסק…"
עבודות הפיסול בחומר של נורית דריזין נוצרו במהלך בידוד ימי הקורונה. דמויות בנויות מחימר שנותר חשוף בצבעיו הטבעיים, לבן וחום. שלמות הגוף המפוסל מופרת עם עיוותים וקרעים עמוקים בפני החומר, שחושפים את פנים הגוף החלול והמרוקן. נגיעות הזהב סביב השבר מבשרים על תהליך של איחוי והתמודדות.
"זהו חלק מפרויקט מתמשך, עליו אני עובדת, העוסק באסתטיקה של השבר" כותבת נורית. "קינצוגי" (Kintsukuroi) היא טכניקה אומנותית יפנית העוסקת בתיקון כלי חרס שבורים והדגשת השבר באבקת זהב. "הקינצוגי" היא מטפורה לתפיסת העולם שלנו בנוגע להתמודדות עם משברים וטראומות והשפעתם על נפש האדם. הטרנספורמציה המתרחשת אחרי טראומה, בין אם של כלי חרס ובין אם של בן אדם, טומנת בחובה יופי ועומק אשר נובעים מההכרה בשלמותו של הבלתי מושלם. גוף העבודה הזה הוא ביטוי לחוויה של משבר נפשי ופיזי, הנושאת איתה ניסיון לתיקון.
סדרת הסריקות של קרן מאור שער מעלה שאלות על נקודות ההשקה והדמיון בין עולם הצומח אל מול האדם: החל ממבנים פיזיולוגיים – רקמות, שלד, נימים ותאים והמשך לתהליכים – תהליכי חיות, התחדשות, התפרקות ומוות.
דימויים מעולם הצומח, פרחים או עלים, בשלבים שונים של צמיחה או התפרקות, נסרקו על ידי האמנית והודפסו בקנה מידה גדול, ניצבים אנכיים כטוטמים מפוסלים. אופן התצוגה מאפשר לנו להתבונן בחלקי הצמחים בהתבוננות חדשה. המבניות החוזרת על עצמה של שדרה מרכזית מאזכרת את גוף האדם. הצמחים, בדומה לגוף האנושי, חיים לפרק זמן מסוים, מתפרקים וקמלים בסופו. דימויי הצומח בעבודותיה של קרן מאור שער מתפקדים כדימויי ואניטאס, ומעלים שאלות על מהות הקיום, על חיים אל מול המוות, על גדולת הטבע אל מול האדם והצפוי אל מול הלא ידוע.
ענת שרייבר מציגה בתערוכה את סדרת הקולות, עבודות דיו על מזוניט.
"סדרה זו נוצרה כמעין נבואה פנימית, תחושת "חיל ורעדה" שסרן קירקגור דיבר עליה בנוגע לצו הפנימי שאברהם חש בעקידת יצחק," כותבת שרייבר. "זהו הקול שמצאתי בתוכי כ"מולך", קולה של האם הדואגת, הבונה וההורסת, שממנו אני נחלצת לחופשי והמחיר שאני כיחידה, ואנחנו כרבים, משלמים במציאות של היום כנתונים ונתינים שלו (של המולך) ומתוך כך, במידה מסוימת, מותירים לשמש ולרוח להמציא את גורלנו הנשמע היום כקול המחאה…"
הסדרה הינה חלק מרצף עבודות שציירה שרייבר, בשנים האחרונות בדיו יפנית, על גבי לוחות מזוניט לבנה, חלקם בפורמט גדול וארוך במתכונת של ציורי הזן במסורת הסינית. מתוך המפגש בין הדיו המתפשט והבלתי נשלט לבין רקמת החומר האטומה והקשה של המזוניט, עולה וצף שדה של דימויים ושפה ארכיטיפית אישית במפגש בין המהות הפנימית הרוחנית לבין הפעולה וההתגלמות שלה בחומר, דבר הנטוע בתפיסת השדה האחדותי של המזרח וציורי הזן.
מיכל שכנאי יעקבי, אוגוסט 2020
רחל אהרון, בעלת תואר ראשון בחינוך, בוגרת מכללת תלפיות בהוראת אמנות, לימדה במגמת אמנות בתיכון מוצקין. שותפה בקבוצת אגדה מקומית ליצירה שיתופית בעפולה, הציגה בתערוכות קבוצתיות בארץ.
יהודית קישוני, בוגרת המכון לאמנות באורנים,החוג לאמנות יצירה באוניברסיטת חיפה והתכנית הבינתחומית לתואר שני באומנויות באוניברסיטת תל אביב,מורה לאמנות ותולדות העיצוב בכפר הנוער ויצו נהלל,חברת מושב שדה יעקב.
שושי לוזון, אמנית רב תחומית, בוגרת תואר שני, אמן מורה במכללת אורנים. הציגה בתערוכות קבוצתיות במסגרת לימודי התואר השני ובגלריה "אסול" בת"א. מתגוררת בכרמיאל, מורה לחינוך מיוחד ואמנות בכיתות תקשורת.
שוש טויטו, בוגרת תואר שני , אמן מורה במכללת אורנים, מורה לאמנות בבית ספר "אופק" בכרמיאל.
דרור נמש לוין, בוגרת המדרשה לאמנות במכללת בית ברל והמכון לאמנות במכללת אורנים. מלמדת אמנות לבגרות במגמת אמנות בכפר הנוער ויצו נהלל.
ענת שרייבר, אמנית רב-תחומיית , מטפלת גופנפש ברפואה סינית , זן שיאצו וצ'י גונג מרפא. מנחת סדנאות ומסעות ברוח ה"דאו" .מפעילה את מרחב טאו – מרכז לעידוד כוחות החיים, ריפוי, תנועה וחוסן בטבעון.
נורית דרייזן, בוגרת החוג לאמנות יצירה באוניברסיטת חיפה. עבודותיה הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם, נרכשו באוספים פרטיים ופסלי החוצות שלה מוצבים במבני ציבור בארץ ובחו"ל. לימדה בקורס למדריכי אמנות במכללת אורנים ומלמדת פיסול קרמי בסטודיו הפרטי שלה ביקנעם.
קרן מאור שער, בוגרת המכון לאמנות באורנים, מורה לאמנות ומחנכת בחטיבת ביניים. בעבודות עוסקת בעיקר בחומר, גוף, צילום ופיסול.
[2] "דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ" (משלי ל"א 13)