המציאות היא בת בית בעבודותיה של רונה שחר. סביבתה הקרובה, בעיקר זו החיפאית, מספקת לה שטף בלתי פוסק של דימויים. שחר תרה בשיטוטיה אחר הזנוח, היומיומי, החצר האחורית, שהופכים תחת ידיה לפרטיטורה של קו, כתם והרבה צבע.

עם בלוק ביד ורון בלב היא יוצאת למסע הציור, לבקש את המראה שיצוד את עיניה. בצבעים עזים – צבעי שמן, טושים או עיפרון, היא מציירת – אנשים בבתי קפה או בגנים ציבוריים, מנופים ואתרי בניה, חצרות אחוריות ובתים נטושים.

רישומיה בנויים מרשתות, רשתות של אור וצל, שתי וערב של קווים, היוצרים גריד בנוף העירוני – אלכסוני, אופקי ואנכי, או סבך של קווים מפותלים, המתאר את הנוף הטבעי וחוסם את המבט אל האופק. רק המנופים מרימים את ראשם מעל הג'ונגל העירוני והטבעי אל עבר השמיים הפתוחים.

השוליים קוסמים לרונה שחר. מקומות נטושים מושכים אותה, חורבות מתפוררות ובתוכן סימני צמיחה. היא מחפשת בהן את הקדושה, את האור שנובע מבפנים, בדומה אולי לאותו ז'אנר של ציורי חורבות, אשר הגיע לשיאו במאות ה־18 וה־19, כחלק מהתרפקות רומנטית ונהייה למסתורי ולאפל.

את ציוריה של שחר קל יותר לשייך לתנועות ריאליסטיות בציור: החל מאסכולת ברביזון הצרפתית מאמצע המאה ה-19, אשר אמניה ציירו בחיק הטבע, נושאים עמם אמירה בעלת תוקף חברתי, כחלק מהתנגדותם לציור הרומנטי והניאו-קלאסי בן התקופה. או לאסכולת "הברביזון החדש" הישראלית, שחמש הציירות המשתתפות בה, מתכנסות ביציאות משותפות אל מחוץ לסטודיו ל'ציור מתוך התבוננות', אך במקום אל הטבע הבורגני של המאה ה־19 הן יוצאות לג'ונגל העירוני, עם כני ציור וצבעים, מבקשות לבטא עמדה חברתית ולהסיט את הזרקור כלפי הפריפריות האנושיות.

בתערוכה מציגה רונה שחר ציורים מתוך סדרות שונות:                                         

ציורי בוסתן כיאט^[1]: אותו בוסתן רומנטי ומוזנח, המוכר לתושבי חיפה, מצטייר בציוריה של שחר כגן נעול, מקום שבו משתחררות חיות הפרא, הטבע פורץ ללא שליטה, והאור, המשתקף בבריכת המים, חופן בקרבו תשוקות אדם נסתרות.

בסדרה נוספת היא מציירת אתרי בנייה ברחבי העיר. כמו החורבות המתפוררות, כך גם אתרי הבנייה מגלמים בתוכם תהליכים של בניה ופירוק. שחר בוחרת לצייר אותם כציירת וכאקטיביסטית: כציירת היא מתאהבת בגריד האנכי והאופקי של ברזלי הבניין ושל המנופים, בקומפוזיציה של הצורות בחלל. כאקטיביסטית 'יש לה עניין בפועלי בניין' – היא עוקבת אחר עבודתם מתוך אקטיביזם ואכפתיות לעובדים השקופים, מזדהה עם העמלנות, עם הבנייה של יש מאין ועם עבודת הצוות.

סדרה נוספת מעבודותיה, הם ציורי הטושים. אלו ציורים קטנים, צבעוניים ומהירים, מעין יומן מסע של האמנית, המתעדת בבלוק הציור שלה את המראות היומיומיים של העיר. בציורים אלה הממד האנושי נוכח, רגעים של יחד, או של בדידות עירונית, מתועדים בכתם על יד כתם, בצבעוניות עזה, לא ריאליסטית.

"אדם בחוץ", הוא שם ספרו של סבה של האמנית, מרדכי עובדיהו, עיתונאי וסופר שהוציא לאור, ב-1941, קובץ של רשימות קצרות על אנשים שפגש, על זוטות שנקרו בדרכו, מתבונן על העולם וכותב. נכדתו, רונה שחר, גם היא כסבה משתפת אותנו במפגשיה עם העולם, אך עושה זאת בציור.

מיכל שכנאי יעקבי

^[1] בוסתן כיאט המשתרע בפאתי העיר חיפה, הוקם בשנת 1936 על ידי בן משפחת כיאט, אחת מן המשפחות העשירות בחיפה, כבוסתן למטרות נופש משפחתי. הבוסתן בנוי בהשראת אדריכלות הגנים הערבית-מוסלמית וכולל מפלי מים, מזרקות, בריכות ותעלות המקשרות בין חלקי הגן. ב1972, נמכר הבוסתן לעיריית חיפה. בשנת 1998 הוחלט בעירייה על שיפוצו, אולם החלטה זאת לא יצאה לפועל. עם השנים הלך מצבו הפיזי של האתר והתדרדר. בשנת 2008 הוקמה בחיפה "הקואליציה למען בוסתן כיאט", במטרה לפעול לשימורו, שיקומו ותחזוקתו השוטפת של הבוסתן.