בעבודותיה של מורן קליגר, האדם והטבע כרוכים זה בזה, ניזונים וצומחים זה מזה באופן בלתי נפרד. העבודות משקפות התבוננות במתח המובנה הקיים בין שני אלמנטים סותרים שבנפש האדם:  המבוית והיפוכו הפראי – צמד יסודות קוטבי המרכיב את ההגדרה האנושית.

קליגר בוחנת מתח זה באמצעות עיסוק בהתמרה – בטרנספורמציה ובהכלאה, התרחשות שמתקיימת בין הריאליסטי לסוריאליסטי. עבודותיה מוזנות בחומרי מציאות, אשר משתלבים בחומרים מעולם האגדה, המעשייה והחלום: זאבה מניקה בעלת כפות ידיים ורגליים אנושיות, דמות אישה כורעת בתנוחת חיה, המחזיקה בפיה גור מדמם, פנים אנושיות שעירות כחיה, כמו גם דימויים צמחיים ואנושיים הצומחים אחד מתוך השני.

חיבורים והכלאות אלו מייצרים מרחבים רגשיים, דרכם מתאפשרת התבוננות לעבר רבדי הלא- מודע והמודחק בנפש האדם. כמו כן עולות מן העבודות שאלות הנוגעות למצבים חברתיים- תרבותיים: שאלות של זהות למול אובדן זהות, של גוף, של מגדר, של ציות לכללים מול אי-ציות לתבניות ולכללי הסדר החברתי, קונפורמיזם לעומת פריקת-עול והפנטזיה לחופש מוחלט.

עבודותיה של קליגר מתבססות על רישום פיגורטיבי. היא עובדת בטכניקות הדפס, רישום דיגיטלי וחופשי, חריטה על נייר צבוע ועוד. הקו גרפי הוא בסיס עקרוני ביצירתה, קו המשדר אדישות או נייטרליות, אשר באמצעותו היא אורגת רגעים אפלים בסיפורים "תמימים" הקשורים למשפחה, לבית, לנוף. בפעולת רישום ידנית, דקדקנית, ולעיתים ניתן לומר אף ממושטרת, קליגר מנכיחה בעבודותיה את עולם התוכן הייצרי, החבוי. הניגוד שנוצר הוא אנלוגיה וויזואלית למתח האנושי הקיים בין הפראי למתורבת, בין שליטה לבין חוסר שליטה, בין משיכה לדחייה, בין יופי לבין בזות.