עבור באי התערוכה, ציור פיגורטיבי ריאליסטי הוא אולי המאפיין המשותף הבולט לעין, אך הסיבה שכונסו אמנים אלה לתערוכה אחת, היא העובדה שכולם למדו בעבר אצל האמן והמורה אלי שמיר.

הצייר אלי שמיר, בן כפר יהושע, מלמד שנים רבות ציור פיגורטיבי ריאליסטי, בהשראת המאסטרים הגדולים של הציור. דורות של תלמידים מכל קצות הקשת של החברה הישראלית עברו תחת שרביטו, במכון לאמנות במכללת  אורנים, בסטודיו הפרטי ובבצלאל. חלקם כבר אמנים מצליחים בזכות עצמם.

עד שנות התשעים של המאה העשרים הז'אנר הפיגורטיבי-ריאליסטי של הציור בישראל הודר מתערוכות של אמנות עכשווית. בעשורים האחרונים זוכה ז'אנר זה להכרה מחודשת:  אמנים צעירים רבים מצטרפים לשורותיו, וזוכים לחשיפה בתערוכות במוזיאונים ובגלריות. עבודותיהם מבוקשות במכירות פומביות ו"נחטפות" על ידי האספנים. בנוסף לאלי שמיר, ניתן למנות בין האמנים המציירים ומלמדים ציור ריאליסטי, את ישראל הירשברג הוותיק ותלמידיו, ארם גרשוני, דוד ניפו ואחרים. לכל אחד מהם תפיסות ודגשים המייחדים אותו.

אלי שמיר מלמד את תלמידיו לחפש את דרכי ההתבוננות הייחודיות להם, להפיק מעצמם את השפה הציורית האותנטית שלהם ולממש בציור את תפיסת עולמם, תוך היכרות ובחינה של הדרך בה אמנים גדולים עשו זאת בעבר. עבור שמיר הציור אינו המטרה, אלא אמצעי להבנת העולם. אופן החתירה אל העולם חושף את דרך ההתבוננות והפענוח האישיים. הוא דוחק בתלמידיו להתמקד בתכנים המשמעותיים לסיפור האישי שלהם, בהקשר התרבותי של כאן ועכשיו: "יצירת אמנות חייבת, לטעמי, להכיל חווית קיום ולהיות רלוונטית לחיים, רלוונטית לחייו של האמן היוצר מלבד החיפוש אחר מבט אישי, את כולם מאחד תהליך הציור דרך היחידות הציוריות של הקו והכתם.

בתערוכה זו ביקשתי לבדוק את מעגלי ההשפעה וההשראה בין אלי שמיר ותלמידיו, ולנסות להבין מה מייחד את דגשי ההוראה שלו לעומת אסכולות אחרות.

בציורו המונומנטאלי  "אבא ואני בגודל טבעי"  ניצבים אלי שמיר ואביו במלוא קומתם לבושים  בבגדי עבודה; הדמיון ביניהם ניכר, אך גם השוני. ברקע נראים סככת הרפת וסטודיו הצייר, ושתי דרכים נפרשות מאחוריהם. לצד העיסוק בנרטיב של החקלאות המאפיין את עבודותיו של שמיר, קיים כאן עיסוק בהעברה הבין-דורית: הבן הממשיך את אביו, או במקרה זה –  התלמיד הממשיך את מורו.  בציורו "פיגמליון וגלתיאה" מצייר את עצמו שמיר בדמותו של פיגמליון המיתולוגי. הפסל הקפריסאי שעבד חודשים רבים ביצירת פסל אישה בעל יופי מושלם, התאהב בסיום עבודתו ביצירתו המושלמת. האם אפשר ליצור יצירה שתהיה גדולה ויפה מן הטבע שאותו היא מנסה לחקות? במחזה "פיגמליון" של ברנרד שו, אשר נכתב בהשראת הסיפור המיתולוגי, יחסי אמן-מודל ועבודתו, מוסבים ליחסי מורה ותלמידתו.

העיסוק בהעברה הבין-דורית עולה גם בציורו של מתן בן כנען "המחסן של אבא". בציור נראה בחור צעיר, העומד בתוך חלל שנראה כמחסן של עסק משפחתי. הציור עמוס בפרטים  המצוירים ביכולת טכנית מרשימה. בן כנען מרמת ישי זכה לאחרונה בפרס הראשון בתערוכה השנתית של הנשיונל פורטרט גאלרי בלונדון. זוהי אחת מתחרויות הפורטרטים החשובות בעולם, והוא האמן הישראלי הראשון שזכה בפרס זה.  באמצעות צילום מבוים, יוצר בן כנען תרחישים אנושיים ואז מצייר אותם בציור מוקפד. כל הבחירות – החל מהדמויות, המקום, האור ועד בחירת השם (האלגורי לעיתים), אינן אקראיות, אלא נועדו להעביר מצב רגשי מסוים.

בציוריה של פאטמה שנאן דרע, שנולדה וגדלה בכפר הדרוזי ג'וליס, דימוי השטיח הוא אמצעי לעיסוק בזהות המורכבת של צעירה דרוזית החיה ישראל. השטיח מגדיר את המרחב הפרטי בתוך המרחב החברתי הרחב, ומעורר שאלות של מקום במרחב האישי, המשפחתי והקהילתי. גם שנאן עובדת על פי צילומים מבוימים. במשיכות מכחולה היא מפרקת את המציאות המצוירת לכתמים אווריריים, מלאי אור ואוויר.

שלומי ללוש גדל בבית שאן ומרבה לצייר את נופי הסביבה. תכני יצירתו יונקים מסיפורי התנ"ך, לצד סיפורים מהמיתולוגיה היוונית ואזכורים מתולדות האמנות. העיסוק בדיוקנאות עצמיים הוא אחד ממאפייני יצירתו: הוא מתבונן על עצמו במבט חודר, ללא הנחות. בדיוקן עצמי (טנטלוס) הוא מצייר את עצמו בדמותו של טנטלוס המיתולוגי, שעונשו היה לעמוד בבריכת מים תחת עץ פרי. בכל פעם ששלח ידו לקטוף פרי, התרוממו הענפים שנשאו את מזונו הנכסף מעבר להישג ידו. בכל פעם שהתכופף לשתות ממי הבריכה, ירדו המים לפני שהצליח ללגום מהם. העיסוק בפיתוי ללא סיפוק מוצג כאן בהקשר של הפעולה הסיזיפית של הציור, המתח בין היעדר המימוש המיוחל בציור לבין התשוקה להשיגו דרך הציור הבא. מג'דה חלבי מרעי – חיה עם משפחתה במג'דל שמס, כפר דרוזי השוכן למרגלות החרמון, בגבולה הצפוני של ישראל. עבודותיה עוסקות בגבולות, במרחב הסגור שבו היא חיה, הן מבחינה טופוגרפית והן מבחינה ביטחונית, פוליטית, חברתית, דתית, ותרבותית. בציורי הדיוקן שלה ושל בנותיה יש חיפוש אחר מאפייני זהות: היא – מצוירת בתוך הבית, עם צעיף מסורתי.  הן – יושבות בחוץ, ממצמצות מול האור המסנוור, לבושות לבוש מערבי, פערי הדורות ניכרים והעתיד לא ידוע.  

טלי מילשטיין מציגה סוגים שונים של פורטרטים עצמיים בסגנון ריאליסטי ובמיומנות טכנית גבוהה. במבט מהפנט או מזמין,  בתקריב קיצוני או מבעד לעשן הסיגריה, חוקרת מילשטיין את העצמי, האני, הגוף. העצמי השברירי, הנזיל, המפורק, הדרמטי, האימפולסיבי, הביקורתי, הפרובוקטיבי וחסר המנוחה הוא ההווה המצויר שלה.

רחל נמש מציירת מקומות הקרובים לליבה. הסטודיו של אלי שמיר בו למדה בשנים האחרונות הוא אחד מנושאי הציור. נמש מציירת את חללו הפנימי, עוקבת במכחולה אחר האור הנשבר על גבי הרהיטים, כני הציור והחפצים הפזורים בסטודיו הריק מאדם. היא חושפת ברגישות את המקום שמאחורי הקלעים, שמאחורי פעולת הציור.

בתערוכה הנוכחית מוצגים ציורים פיגורטיביים ריאליסטים החושפים מציאות מקומית רב תרבותית. מהדהד בהם זיכרון אישי, משפחתי, עדתי, היסטורי, תרבותי ודתי. זהו מפגש ציור של מורה ותלמידיו, מפגש של נרטיבים אישיים ותרבותיים הבוהקים באור המקומי.