יחיד / רבים | תערוכה קבוצתית

יַחִיד רָבִּים 

מוקפים עשרה גופי עבודה של אמני קבוצת אינדי, נמצא את עצמנו תוהים שוב, בפעם המי-יודע-כמה, על מהותו החמקמקה של צילום הסטילס. בתוך עידן שבו תמונות נושרות על ראשנו כמו גשם מעוור, מה יהיה צירוף המקרים המופלא שבו צילום אחד, שכל מה שיש בו ידוע ומוכר, יגרום לנו לעצור ולרגע להביט באופן אחר על מציאות חיינו.

 

בין הפרטי לציבורי, בין ביטויים של חוויה אישית לדיבור על ממשות, על האורגני והסינטטי, על מסות בני אדם בתוך נופים פגומים, על החד והברור עד סנוור ועל נוף עמום, מופנם שאינו יכול להתפרש אלא כתמונת נפש. התערוכה 'יחיד/רבים' היא ניסיון ראשון של קבוצת צלמי אינדי לבדוק, באמצעות גופי העבודה שבחרו להציג, את מקומם כאמנים יחידים וכקבוצת אמנים הפועלת במשותף. לצורך העניין, הגלריה במרכז הנצחה משמשת בתערוכה זו מעין מעבדת ניסויים גדולה שמטרתה לבדוק היבטים תיאורטיים באופן ויזואלי.

 

אינדי היא גלריה שיתופית לצילום. בעידן שבו גלריות שיתופיות מוקמות, חלקן מתוך אילוצים כלכליים, התקדים היחיד להתארגנות אמני צילום מעין זו התקיים בגלריה 'לימבוס', שפעלה בתל אביב בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה ונוכחותה והשפעתה בשדה הצילום המקומי היו גדולות.

 קבוצת אינדי מונה עשרה חברים, שכל אחד מהם הוא צלם בעל דרך משל עצמו. חברי הקבוצה לא התאחדו סביב למניפסט שאפיין קבוצות אמנים באירופה ובישראל בראשית המאה העשרים, ובכל זאת הם מייחסים חשיבות רבה לפעילותם המשותפת. במהלך שנת פעילות מוצגות בגלריה תערוכות יחיד שלהם, אמנים מבחוץ מוזמנים לתערוכות יחיד או תיזה ובנוסף, בסופי שבוע מוצגות בגלריה תערוכות בזק של צלמים אחרים.

 

מה מייחד ומה מאחד, מה משקלו של האינדוודואלי בקבוצה. מהו שיתוף? האם הוא קשור גם בתהליכי היצירה ובהשפעות הדדיות או בסימון דרכה של הגלריה. האם ניתן בכלל לשרטט דרך של קבוצה, כשכל אחד ממשתתפיה פועל מתוך עצמו? אילו שאלות שחברי הקבוצה מתחבטים בהן ונושא התערוכה, 'יחיד/רבים', נגזר מתוכן. כל אחד מגופי העבודה המוצגים בתערוכה מייצג התבוננות פנימה – אל אני דובר והחוצה – אל האחרים.

העבודות המוצגות בתערוכה ממוקמות היטב בתוך השיח של הצילום העכשווי ובדיאלוג עם צלמים דוגמת תומס סטרוט, סאם טיילור ווד, אן הארדי או קנדידה הופר. ההקשר המקומי והדיאלוג בין פנים לחוץ מייצר בתערוכה עניין חדש ומסקרן.

 

הצילום של אורית ברתיני שביט מופנם. היא מביטה בנוף או בתמונת עצמה מבעד למסך המערפל את המבט. זהו צילום חרישי, המתבונן אל עצמו ובוחן את יכולתו להיות נעלם ונוכח בעת ובעונה אחת. בין כל העבודות הוא בולט דווקא באופן בו הוא מזמין את הצופה להתבוננות אינטימית, לתוך מהות קיומית אחרת.

 

איה ניצן מתבוננת אל האדמה ואל מה שנמצא על גביה. ללא התערבות דיגיטלית ומכוח המבט, נוצרת מול העין מציאות מונוכרומית, כמעט ציורית. המבט הקרוב מאוד אל חלקת האדמה המכוסה, כמו המבט המרוחק אל חלקת חול עם דמות קטנה ועמוד פנס, שניהם אינם שם כשלעצמם, כעדות בלבד. הם נבנים מכוחם של מציאות פנימית והלך רוח. הם תמונות נפש.

 

בין היחיד לרבים אילן כרמי מצטייר כיחיד מאוד בתוך עולם של מיליונים רבים. טרמינל ריק, חללים ציבוריים הנראים זרים ונטושים. בתוך חדרו הארעי בבית מלון אנונימי, בעיר כלשהי הנשקפת בכל עוצמתה מחלונות החדר, הוא מנסה לייצר, באמצעות דיוקן עצמו העוסק ביומיומי, מרחב אינטימי שקט שיגבר על ה'רעש' המאיים לכבוש מבחוץ פנימה.  

 

אסף גאם הכהן בודק את שטח ההפקר בין ה'טבעי' למלאכותי, הצילומים שלו הם צילומי עקבות של מעשי אדם. הדימויים שלו מציגים, לעיתים במבט אירוני, סביבות ריקות מבני אדם, אבל מלאות במגע ידם ובדיאלוג שהם מנסים לנהל עם זיכרון הטבע.

 

דנה לנדאו מציגה נופים פנורמיים רחבים ולחילופין מתבוננת במבט מרוכז אל דבר, מדורה למשל, המעיר את הקשר של הצופה למקום. מים רבים מנוקדים בדמויות אדם קטנות, מתרחצות גולשות אל הנחל, שלט גדול ומרופט שנראה כמו שארית מעידן סוציאליסטי. דימוייה של דנה לנדאו הם שברי מראה פנימית. תמונות זיכרון.

 

דניאלה הורבין חושפת, באמצעות תימות שונות, את המבט המייחד אותה. זהו מבט מרוחק, איטי וסבלני, שבו מראה מוכר, תמונת שיח נוי בחצר מרוצפת שברי אבנים, עוברת הזרה למרות שלא נעשתה עליה מניפולציה צילומית. כך יכולים לשבת בכפיפה אחת צילום, לכאורה סתמי, של פינת גדר חיה, לצד צילום עמום של פיל קרקס מרקד מול שרביטה של מאלפת או טווס שאלומת אור צדה אותו בחושך – כולם קורבנות לעולם מלאכותי שנוצר ביד האדם להנאתו.

 

סשה פליט נכנס, באמצעות המצלמה, לתוך חיים של אחרים. הוא מצלם דיוקנאות בשחור-לבן ובצבע. הדמויות שלו, בדרך כלל אנשים צעירים, עומדות מול המצלמה ולעתים קרובות אינן מחזירות מבט. מצולמים אחרים נמצאים בגבם למצלמה, ובכל זאת שפת הגוף שלהם, הג'סטה, המגושמת לפעמים, שבין אחד לשני, גורמת להם להיות נוכחים ובדיאלוג עם המצלמה. סשה פליט מספר, בשפה מדודה ומדויקת, סיפור על נעורים וכאבי גדילה בתוך סביבה חשופה ומנוכרת. 

                                                       

עמרי שפירא מציג סדרה של צילומי מסע בשפה צבעונית ובאסתטיקה מסקרנים, מזמינים ולעתים מפתים. שמות המקומות בהם צולמו העבודות מכוונים את התודעה אל רבדים היסטוריים, אל שקיעתה של יהדות מזרח אירופה. זהו צילום תיעודי עכשווי המטיל ספק ביכולתו של המדיום לספר על מה שנמחק מהנוף. ובכל זאת, שלט קטן במרכז התמונה המזהיר:halt! Stop!   מסיט את המבט אל גדר הבטון והתיל שמאחריו ואל הזיכרון הפרטי והמשותף.

 

עבודותיה של רונית פורת מזכירות בחלקן צילום מעקב. הצופה נמצא יחד איתה: חרישית בסבך שמאחורי הסצנות, מביטה אל חלקות חורש, קטעי כביש נידחים ויצורי טבע, לא נראית אבל רואה, כמו ציידת של משהו חמקמק, תמונת זיכרון מזמנים ומקומות אחרים.

 

שגית זלוף נמיר מסתכלת במבט נקי, כמעט סטרילי, אל עולם התופעות. אובייקטים בעלי אופי יומיומי או 'נמוך' מקבלים, באמצעות הבימוי שלה, הסטה מרה-משעשעת. שלושה זוגות רגלי תרנגולות מציצים מתוך אמבטיה לבנה, תינוק שכל גופו 'חנוט' בבד לבן הזוכה לכינוי של עוגיית שמרים ומנהל דיאלוג שווה ערך עם דמוי אחר, של תאומי בננה הבוקעים מתוך קליפה משותפת. חומרי היום-יום הופכים בסטודיו לתיאטרון אבסורד של פריקים.

הגלריה במרכז ההנצחה מציעה מרחב גדול ומוגן לשהייה בצוותא של עשרה גופי עבודה, איתור נקודות מפגש והתרחקות. מתוך כל זה יש סיכוי לצמיחתו של שלם הגדול מסך- כל מרכיביו.

 

דילוג לתוכן