בתחילה היה הרישום. זה היה הכלי הראשון בו השתמש האדם כדי לשקף לעצמו את עולם החוויות שלו. הרישום מלווה את תולדות האדם החל מציור המערה הניאוליטי, שמבלי דעת דיווח אל העתיד, וכלה באצבע משרטטת קו רגעי בחול; החל בקשקוש של פעוט שאוחז עיפרון ותוהה על השינוי שהוא מחולל על דף לבן בתולי ועד ל'קשקוש' המודע לעצמו של רפי לביא.

בתערוכה 'דברים' שלושה משתתפים הפועלים ומציגים בנפרד. המשותף לשלושתם הוא הבחירה בציור אכספרסיבי, ובשימוש בטקסט בגוף העבודה.

'בניגוד לציור השמן, רישום הוא צורה הנושאת את שגיאותיה על שרוולה,' כתבה אמה דקסטר. ואכן אין דרך חזרה מקו או כתם שהונחו על דף נקי ולבן, ורישום הנעשה מתוך כמיהה לחרוג מגבול המותר אינו יכול להסתתר. במובן זה, שלושת המשתתפים בתערוכה מפקירים את עבודתם לסכנה להפוך 'שגיאה על שרוול'. גם נוכחותו של טקסט ביצירת אמנות פלסטית אינה מובנת מאליה והיא מעלה הרבה שאלות. במה יתבונן הצופה. האם יוכל להתמודד עם הציור והמילה באופן סימולטאני? האם המילה או המשפט הכתובים ישמשו מעין מקרא לעבודה וכך הרישום ייקרא לאור הכתוב? צירוף אותיות נטול הקשר או מילים הלקוחות מטריטוריה אחרת, שימשו את האמנות המושגית כצורה וכרפרנס תרבותי. אחד החוקים הלא כתובים של אמנות שנות השבעים היה להרחיק ככל האפשר מביטוי אישי ומעיסוק ברגשות.

התערוכה 'דברים' מדברת. הבחירה של שלושת משתתפיה להציג יחד היא מכנה משותף של קריאת סירוב. סירוב לחוקי ה'נכון' ו'לא נכון', לצורך לתת דין וחשבון או להתעדן כדי להתאים ל'טעם'. ומעבר לכל, חופש להוות ריאקציה למודל הסדוקטיבי של היפה באמנות העכשווית.

'ככה אני מרגיש היום', כותב אמיר נוה בכתב יד בתוך ציור שייקרא כדיוקן עצמי. נוה כותב בעבודות מתוך הכרח, מתוך מה שהוא מגדיר כרצון לשחרר את הסוביקט, לצקת תוכן אישי לגמרי לתוך העבודה. ללכת בתוכה לאיבוד.

רותי הלביץ כהן רושמת על נייר שחלקו מוצג על הקיר וחלקו נחתך למגזרות נייר גדולות, הצפות-תלויות. גופים הנעים בין שני מימדים לשלושה, שולחים איברים דקים באוויר ומשרטטים רישום בחלל. עקבות הפעולה של הלביץ כהן נשארים גלויים וחשופים, סרט הדבקה תעשייתי מגדיר את שולי הדמויות, הנעות, פגיעות ומלאות הבעה. רותי הלביץ כהן עוסקת בדימויי הגוף הנשי ומציבה עולם פנימי של יחסי גוף ומגע, כתגובה למודלים מלאכותיים של יופי בתרבות.

אסף רהט רושם דימויים הנמצאים על גבול ההפשטה. הדמויות שלו נולדות מכוחו של קו חזק ואכספרסיבי ובווליום המתרחב הרבה מעבר לגבולות הנייר. הקו הנמצא בבסיס העבודה שלו חוזר ומתעגל שוב ושוב סביב עצמו, או 'נזרק' אל מחוץ לגבולות הדף, משחזר את עקבות הפעולה כאקט סוער, על סף הבלתי נשלט.

השאיפה של משתתפי התערוכה לישירות ולמליאות אינה באה להסות את קול המבקר הפנימי, אלא למתוח את הגבולות ולעורר אותו. ניסיון של שנים והיכרות עמוקה עם תולדות האמנות מאפשרים להם לחזור אל הבסיסי, המשוחרר והרהוט.