רות שצמן מתבוננת באנשים מקרוב. מתבוננת בהם באריכות, מפענחת לאט את סימניהם עד לידתו של דיוקנם. "אני מתפעלת במיוחד מאנשים ומבלי שהתכוונתי מוצאת את עצמי שוב ושוב מציירת אותם", אומרת שצמן.

והדיוקן אינו רק הקליפה, כי אם מה שחבוי בנפש פנימה. עוקבת אחר מסורת הדיוקן הפסיכולוגי, מבקשת שצמן להגיע אל המהות הכנה, האותנטית, ולא אל מראית העין של הדמות. היא לא מסווה ולא מיפה, לכן חשוב לה שהאנשים בהם היא מתבוננת יהיו כמה שיותר חופשיים מעינה, נתונים לעצמם.

הדמויות, ברובן, שרויות במחשבה או בפעולה, אינן מקיימות יחסים עם הציירת המתבוננת, ואף על פי כן, היא קרובה אליהן במרחק לחישה. "כיוון המבט, מנח הכתפיים, העמידה על הקרקע, המראה מן הגב – אלה נתונים שעוזרים לי בעבודת פענוח הקוד הפנימי של הדמות", אומרת שצמן.

האינטימיות מועברת באמצעות רישום מדויק של הדמות, אבחנה דקה בתנוחת גוף ייחודית, בהפניית מבט שנתפסה ברגע אופייני, בכתם צבע המתאר מסת שיער או בגד שניתן כמעט לחוש בהם. הצבעוניות של שצמן מרחיקה אותנו מן המציאות בדיוק המרחק הנדרש בכדי להפוך את ציוריה למסקרנים ובו בעת לשמר בהם אינטימיות וחום אנושי.

מרחק הלחישה שבין הציירת לדמויותיה טומן בחובו גם מתח; המתבוננת מתחברת למושא התבוננותה ומתנתקת ממנו חליפות, והוא – משתחרר בהדרגה מעינה הבוחנת. בתהליך המורכב הזה של ציור הדיוקן, בוררת שצמן את פרטי המידע הסובבים את הדמות. בחלק מן היצירות עוטפת הסביבה את הדמות ומעבה את משמעותה ובמקרים אחרים – מנוטרלת הסביבה לחלוטין ואנו ניצבים במבט ממוקד מול הדמות עצמה.

בתערוכה מוצגים דיוקנאות חברים, דמויות אקראיות שעוררו סקרנות, וכן כמה דיוקנאות עצמיים של שצמן. כאן גדול האתגר פי כמה וכמה, שהרי העין הביקורתית והמודל המתמסר, כביכול, הם שניהם אחת – הציירת עצמה. גם באלה מצליחה שצמן לנפץ את מסיכות הייצוג הנעים, המיוחל, ולהוציא תחת מכחולה דיוקן חשוף, אותנטי שאין בינו לבין העמדת פנים דבר.

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד, אוצרת.