בעבותות של חושך / דודו מליניאק

בתערוכה מציג דודו מליניאק סדרת ציורים חדשה בה אנו פוגשים קבוצות חיילים הצועדים בחושך. מתוך המוכר לנו נבין שהם לבושים במדים צבאיים ונושאים כלי נשק. הם אנונימיים וצעירים, דומים זה לזה, תווי פניהם כמו מרוחים ברישול מכוון כדי לרמוז על הבעה כלשהי. אנו צופים בהם מקרוב דרך הבזקי אור אדמדם או ירקרק של מכשיר לראיית לילה בו משתמשים בצבא. הם צועדים במרחב הלילי הסוגר עליהם, המאיים.

מציור לציור הלילה נמשך, משנה מעט את צבעו, מתגלה במגוון קורותיו: הנה חבורה צועדת בהיסוס, בקרבה חייל פצוע ומדמם; והנה הפצוע כבר אינו מסוגל לעמוד על רגליו, וחברו נושא אותו ומטפל בו. חלקי גוף חשופים מתגלים מדי פעם בנוף המדים, מקרבים אותנו אל שכבת העור הרכה, חסרת ההגנה. ובתוך האווירה הכבדה של מסע ללא יעד, מפציעה גם הנחמה: הם היו חבורה, ערבים זה לזה בכל, שותפים אילמים לתמונות שנחקקו עמוק בנפשותיהם.   

סדרה זו נדלתה מנבכי הזיכרון של האמן, ביטוי לחוויותיו כחייל צה"ל בלבנון. חלק מהציורים מבוססים על תמונות מאותה התקופה, אולם הם לא צוירו מהתבוננות ישירה בתמונות אלה. האווירה השוררת בציורים מבהירה לנו כי לפנינו תרגום ציורי פוסט-טראומתי של עולם רחוק ועם זאת חד, שבו אורות וצבעים, פנים וריחות, תחושות גוף ומחשבות מצאו דרכם אל הבד. העיתוי אינו מקרי; הזיכרונות פרצו את חומת ההדחקה המאפשרת חיים רגילים, תפקוד מלא ובריא, נוכח שירותו הצבאי של בנו של האמן, אשר באופן טבעי, הציף אותם אל פני השטח. נתן אלתרמן כתב כי אב ובן לא יוכלו להיפרד, הם קשורים בעבותות של חושך, כשמה של התערוכה. וכך מתערבבים דמותו של האמן וחבריו לנשק עם חבריו של בנו – כולם בני אותו הגיל, נפגשים באופן סוריאליסטי, בלתי מתקבל על הדעת ויחד עם זאת ממשי כל-כך.

קרל יונג טען כי ההסמלה היא השפה הטבעית של הנפש, ולכן אין זה פלא שהזיכרונות מוצאים דרכם אל הבד תוך הפיכתם מדמויות ואובייקטים שהיו נוכחים ופעילים במציאות קונקרטית, לדימויים שסמליותם מטעינה אותם במשמעות המתרחקת מן הספציפיות של האירוע שקרה, אל עבר תחושות ומחשבות כלליות יותר.

בציוריו של מליניאק בולט השימוש בצבעים כהים, גווני אדום, כחול וירוק. בכהות הזו לא מעורב הצבע השחור, ואולי בשל כך נשמרת שקיפותה, המאפשרת ריכוך מסוים של האופל. ובכהות הזו שניתן לראות דרכה, זו שאינה חוסמת, מתגלות שכבות, כמו היתה מאגר סודי שכדי להבינו יש לצלול לתוכו. האפלוליות איננה רק תרגום זיכרונות המסעות הליליים כי אם גם סמל לתחושות המצוקה ופחד המוות. מה שמציל אותנו מפניה הוא היחד החוזר ונשנה של הדמויות, אף פעם לא דמות בודדת. סגנונן הייחודי בולט בשילוב בין השמירה על מתארם האורגני של האיברים ביחד עם פירוקם למקטעים המורכבים כתמים ומשטחים צורניים, דוגמת הקוביזם האנליטי. בצבעוניות החזקה ובפירוק הצורני הם מזכירים את סדרת החיילים הפצועים שצייר מרסל ינקו לאחר מלחמת העצמאות. החיילים של מליניאק שבריריים ועדינים, וכמו אצל ינקו הם רחוקים מן הדימוי של החייל הגיבור, שועל הקרבות.

הפירוק יוצר חוסר בהירות באשר לאבחנה בין הדמויות לבין המרחב שבו הן מהלכות וגם מטשטש את קווי המתאר של כל דמות ודמות, כך שקומפוזיציות רבות הופכות לגוש אנושי המורכב מכמה דמויות, שכמו התחברו מתוקף הנסיבות. והנסיבות אינן מקלות; אחד שסוחב את חברו ואחרים הגוחנים אל חברם השוכב בפציעתו. קרבה ורעות שאין כמותן מאפשרות לראות אור בקצה הלילה. העובדה שאף חייל אינו מתואר לבדו, וכן המראה הגנרי והדמיון בין החיילים מדגישים את ערך הקבוצה, היחידה, שהנו כה מרכזי בהוויה הצבאית (ואולי הישראלית בכלל). יש לציין שתהליך הציור של הסדרה לווה אצל האמן במחשבות על חבריו לצוות, שהנם עד היום שותפיו למסע החיים.

פירוק הדמויות לצורות ולכתמים טומן בחובו לא רק את המטאפורה של הנפש השלמה שנפגעה ואולי לרגעים אף התפרקה לרסיסים בעקבות הטראומה של המלחמה, כי אם גם את הניסיון לאחות את השבר ולברוא מציאות שניתן להתמודד עמה. פעולת היצירה עצמה מדגימה כוחות חיים ודחף להיוולד מחדש מתוך הטראומה ועל אף נוכחותה התמידית במעמקי הנפש.    

במרבית הציורים איננו רואים את החלק התחתון של הגוף, את הרגליים, את הנעליים. כשרואים אותם הם יחסית מטושטשים, ואולי שקועים בבוץ. ייתכן שהדבר מרמז על היעדר יציבות, על הליכה שאינה בוטחת, במקום בו הסכנה אורבת על כל צעד ושעל. בחלק מן הציורים הקומפוזיציה כאילו חתוכה באזור הברכיים.

סמליות חזקה נוספת המצויה בסדרת הציורים קשורה באיקונוגרפיה הנוצרית. באחד הציורים נראה כתם דם במרכז כף ידו של חייל, המזכיר את פצעי הסטיגמטה של ישו, את היותו קורבן; בציור אחר נראה חייל בדמות אישה התומכת בחייל פצוע או אולי אפילו מת, במה שעשוי לרמוז על סצנת הפייטה בה אוחזת מרים בבנה, לאחר שהורד מן הצלב.

סגנונו הייחודי של מליניאק מצליח ללכוד את הוויית המסעות הצבאיים המפרכים אל עבר מטרה סמויה, את הפציעות וההרג שנראים היטב בחלק מן הקומפוזיציות ויחד עם זאת הוא מותיר את הדמויות גם במרחב תודעתי פנימי. מרחב זה שאינו מוגדר על ידי מבנים או צמחייה, סגור בכתמי הצבע של הלילה והדמויות שבו, אנושיות מאוד אך בה בעת מזכירות גם תיאטרון-בובות. בגדיהן מסתירים את הגוף כמעט בשלמותו, ועל פרצופיהן הבעות מוקצנות – כתמי שפתיים ועיניים, צל על הלחיים ואגלי זעה על המצח. קווים וחריטות על הבד עוזרים לעצב מחוזות אלה של דמיון שהרגש העז משתלט עליו, צובע אותו באימה האין-סופית. ציור יוצא דופן ובו דמות אישה עירומה הנתמכת על ידי חייל מושכת זורקת אותנו מן הריאליסטי אל הדמיוני, מבהירה ביתר שאת את סגולותיה של היצירה האמנותית המפליגה מן הקיים והמוכר אל מחוזות התעתוע. 

אנו מהלכים בין הציורים. זעקת הפצועים מהדהדת בשמי הליל. לרגע היא מוחשית, פיסת ידיעה מתוך הזיכרון הקולקטיבי שלנו, ולרגע אחר היא נאלמת ונבלעת בבד. חוזרת לשכון בנפש היוצר.

ד"ר שחר מרנין-דיסטלפלד
אוצרת התערוכה, אפריל 2021

"…כִּי אָב וּבְנוֹ קְשׁוּרִים בַּעֲבוֹתוֹת שֶׁל חֹשֶׁך, // אֲשֶׁר לֹא פֹּה נִטְווּ וְלֹא בָזֶה סוֹפָם"

)שירי מכות מצרים/ נתן אלתרמן, 1944)

כותב האמן:

מנסה לעקוב אחר החוט הסמוי או הגלוי שלי כמי שמצייר, ומתקשה. אני נווד, הולך רגל, ולעיתים פושט יד בארץ הציור והציירים.

דווקא ציירתי כילד, אך בשנת 1973, בשלהי מלחמת יום הכיפורים, אבי נפטר. נשלחתי לפסיכולוגים, שכנראה מצאו 'דלתות' לנפשי בציורי, אז הפסקתי.

סיימתי בית ספר, צבא, סיירת צנחנים, לבנון, טראומות, טראומות חוזרות במילואים. חיפשתי קול אישי בקבוצה של לימוד רוחני (נאות סמדר), שם פגשתי את 'האדם' , 'ההתניה', 'החשיבה', כישויות כלליות חובקות-כל. את עצמי פחות פגשתי על שלל הפצעים שהתחילו להתרחב ולהוות 'משקל' בחיי.

ואז הגיע הציור. הגר הביאה אותו לחיי, מתנה ליום הולדת 35, והגיעה גם האנתרופוסופיה.

וכבר עשרים ואחת שנים אני נודד בשבילי הציור. למדתי אצל אלי שמיר, תואר ראשון ושני, הצגתי בתערוכות – בארץ, בגרמניה, בהודו, שם גם התארחתי ולימדתי שנה בבית ספר לאמנות בבנגלור. אך עדיין אין לי 'בית' בעולמו של הציור. חווית הזרות לעולם הציור ו 'דייריו' שווה לחוויית האהבה והפליאה. עדיין כה מוזר לי לצייר, כמו איבר חדש שנוסף לגוף.

השפה הציורית  – הכתמים, הצבעים, הצורות, הקווים – היא עולם ומלואו למי שהוא בן בית בעולם הציור, אך לא לי. הנחיתות של ה'מה' ביחס ל'איך' מוכרת, ובכל זאת הסיפור חשוב לי. מי 'מדבר' אלי מציורי החיילים? חברים שלי, אתם שירתי בסדיר ובמילואים, זיכרונות לילה, לילה מואר בפנס מכוסה בפילטר , לרוב אדום או ירוק. לילה הנראה מבעד למכשירי ראיית הלילה כזוהר ירקרק.

דמויות מהצוות שלי התערבבו עם חברים מהצוות של בני, איתמר. אני מדמיין אותם הולכים בלילות 'שלהם', שהם לא פחות ארוכים מלילותיי, והם קשים בעבורי אף יותר.

מדמיין את המשקל, האלונקה, השבירה, הזיעה והקור, ושמחת ההגעה לנקודת הסיום.

הציורים אם כן, נוצרו מהתגבשות של חוויות ודאגות. יש בהם פצועים, ויש בהם חברות ונשיאה משותפת, יש בהם יחד וכובד של מסע.

הם נובעים מפצע ובו בזמן הם הריפוי. הם צוירו בלילות של דאגה לבני, דאגות שהעלו מהמעמקים את

ה'לילות' של חיי ואת פנסיהם.

דודו מליניאק, אפריל 2021