בחלל הגלריה, בין קירות כחולים, על מצע דשא (סינטטי) ירוק, ”צמח“ בן לילה מעין מחנה קטן וצבעוני של אוהלים. במבט נוסף מתגלה, כי יריעות האוהלים נוצרו מעשרות בגדי תינוקות, התפורים זה לזה לרקמת ילדות אחת. האוהלים – מרחבים ארעיים המספקים מקום למנוחה, בראשם ניצבות דמויות ילדיות, חסרות פנים, המעלות על הדעת (בשל גובהן) עמודי טוטם שבטיים. מצד אחד מספקים האוהלים מרחב עוטף ומגן, כשם שהעור מגן על הגוף, כפי שה“אני“ מגן על הנפש2 , ומאידך, זהו מרחב טורד מנוחה – מעצם חומריו (מצבור בגדי תינוקות, ללא גוף),  השימוש שנעשה בהם וההקשרים שהם מעלים – חוויות של יתמות, פליטות ועזובה. כך צפות ועולות השאלות: מי שומר על מי במאהל הצבעוני, נעדר המבוגרים? האם גיבוש הזהות הקולקטיבית כרוך במחיקת זהותם האישית של תינוקות חסרי פנים? – אדוה דרורי, בת קיבוץ בעברה, כמו מבקשת ליצור בעבודתה זו, באופן כמעט שמאני, מרחב לאיחוי, מרחב לריפוי הילדות – ילדותה שלה. באמצעות פעולת התפירה, היא מנסה לאחות את המרחבים האלה, את הקרעים, מחברת ומכאיבה, מנכיחה ומוחקת, פועלת מבחוץ ומבפנים. אדוה דרורי, היא אמנית רב תחומית, בעלת שפה ייחודית, טוטאלית, נשית, עמוסת טקסטיל וקישוט, המלאכות בהן היא עוסקת – תפירה, ליבוד, רקמה, סריגה – מוגדרות לרוב כמלאכות של ״עמלנות נשית״, באמצעותן היא נוגעת בסוגיות פסיכולוגיות וחברתיות של מגדר, ישראליות, זהות וזיכרון. גם בתערוכה זו, כמו ברבות מעבודותיה, הופכת דרורי את חלל הגלריה לממלכה הזויה, עמוסה בפרטים, השואבת את דימוייה מעולם של חלומות וסיוטים. דרורי לוקחת אותנו למסע אל הפנטזיה, לכודה בתוך קורי ילדותה, מעבירה חומרי נפש אישיים מבעד לפריזמות של חומר, של טקסטיל, של עולמות האגדה והדמיון. בחוט רקמה אדום, במרקם סבוך ובעבודת יד עמלנית, היא תופרת ומחברת יחדיו בגדי תינוקות, חלקי בובות, צעצועים, טקסט וטקסטיל, אשר מתרכבים יחד למארג ביוגרפי, אותו עוטה האמנית כשמלה (כחלק ממיצג), תולה על הקיר או מציבה בחלל. אדווה דרורי גדלה בילדותה בקיבוץ שריד, בבית ילדים בלינה המשותפת. כמו בני קיבוץ אחרים, בני דורות שונים, גם היא הילדה, עמדה בלילות של פחדים וקראה: ”שומרת לילה, בואי,“ לרמקול התלוי על קיר המסדרון בבית הילדים. ילדותה בקיבוץ והלינה המשותפת מהווים עבורה מצע אין סופי של חומרי נפש למעבדת האמנות שלה. בכל תערוכה היא הולכת ומעמיקה, בוחנת עוד זווית, עוד חומר, נודדת מהחוויה האישית לקבוצתית וחוזר חלילה. חוקרת דרך החומר את הסיפור, מייצרת תנועה לתוך הפצע הנפשי, רוקמת את החוויות שלה, את הפחדים, את הזיכרונות, ואת החלומות. דרורי מציגה בפני הצופים חוויה טוטאלית של עולם ילדות קסום וכואב. בובות צבעוניות מטושטשות זהות מפוזרות בין האוהלים. צבעוניותן המרהיבה מסתירה אברים קטועים, פציעות שונות – אובייקטים מתעתעים, שמציפים פצע וכאב בעטיפת יופי ושעשוע. סלילי חבלים אדומים קלועים מתפתלים ונמתחים בחלל. האם אלו החוטים אותן אוחזות אלות הגורל, המתווים לנו את הדרך, על פי המיתולוגיה? עבודותיה של דרורי כמו נארגות מתוך סיפורה האישי כילדה בלינה המשותפת, אך מתרחבות ומהדהדות לעולמות אוניברסליים רחבים הרבה יותר, עולמות של ילדות, של יתמות, מכילות ארכיטיפים מהלא-מודע הקולקטיבי של מנעד תרבותי רחב. במידה מסוימת מתכתבות עבודותיה עם עבודות הלבד של האמן הגרמני, ג‘וזף בויס, שעל פי תפיסתו, האמן מקבל עליו את תפקיד השמאן (מרפא השבט) כמרפא החברה מפצעי העבר. בויס האמין שלכל חומר ולכל חיבור בין חומרים יש אנרגיה מיוחדת, שניתן לנצל לטובת הישרדות וריפוי. היצירה היא גם הכאב וגם התרופה. הקהל הוא גם המבקר, גם המכיל, וגם המאפשר את ריפויו של הפצע האישי מחד, ושל הפצע הקולקטיבי מאידך. מסעה של דרורי הוא מסע של בירור עצמי, המתמקד באופן חומרי בעולם הטקסטיל. הטקסטיל, ובמיוחד הביגוד, היו בשביל דרורי, עוד בילדותה, אפשרות לבטא את האחרות ואת הנבדלות שלה משאר ילדי הקיבוץ. סבתה תפרה עבורה שמלות מיוחדות, שונות מהלבוש האחיד שתפרו תופרות הקיבוץ עבור הילדים. ”הבגד גם מושך את המבטים, אבל הוא גם שכבת ההגנה, גם תופס את המבט וגם חוסם את המבט …״ אומרת דרורי. ”העניין של טשטוש הזהות והאחידות ומחיקת הזהות, זה משהו שעדיין אני מרגישה שיושב עלי למרות שאני שונה… ” עבור התערוכה תפרה דרורי, בעצמה, קולקציה של שמלות ערב מעוצבות מבגדי תינוקות. שוב בולט היפוך התפקידים – מי המגן? מי שומר על מי? ”אני חושבת שעם השנים אני מגלה את השומרת שבתוכי, השומרת שלא היתה לי בילדות, ואני לומדת לגלות אותה בתוכי, מי זאת השומרת הזאת? מה היא מייצגת עבורי ואיך אני מחזקת את הקשר אליה? בונה את התפרים… תופרת אותם ממש כמו וונדי, שתופרת לפיטר פן את הצל שלו שאבד לו, כך אני תופרת לעצמי את השומרת הזאת, שלא היתה לי, גם פיזית.“ השיח, אודות הלינה המשותפת בקיבוצים, שב ועולה כל כמה שנים, ברמות שונות של חקירה – כעס מול השלמה, אידיאולוגיה מול המחיר האישי, קונפורמיזם מול ייחודו של הפרט. אולי כחלק מסגירת מעגל, פיוס או השלמה, מגייסת דרורי בתערוכה זו את התופרות של קיבוץ שריד, בניצוחה של ’שבי‘, המטפלת המיתולוגית שלה מבית הילדים, אשר, בהזמנה, תפרו עבורה 50 בובות בד בצבע תכלת. תערוכתה של דרורי, ”שומרת לילה, בואי לגן תכלת“, מהווה גם סגירת מעגל, עם חזרתה להציג תערוכת 3 .דרורי מבקשת לחזור ולספר את הסיפור יחיד בטבעון שלה כאן, במקום המשקיף על נוף ילדותה. לפתוח את הדיון הכואב ביחד עם הקהילה המקומית, חברי קיבוצה, תושבי העמק והאזור. לחדד את השיח מתוך צער, מתוך כאב ומתוך געגוע. דרורי אורגת ותופרת נרטיב ביוגרפי פרטי, אך גם לאומי-קיבוצי. על אף מלאכת התפירה הקדחתנית והעבודה הסיזיפית, הנרטיב, בסופו של דבר, נותר פרום.