בשנות החמישים של המאה העשרים, נהגו ילדי הגנים של קריית טבעון לעלות ביום העצמאות לפסל אלכסנדר זייד, כדי לחגוג ולהצטלם למרגלותיו. אלכסנדר זייד, גיבור מקומי ולאומי, ממקימי ארגוני השמירה היהודיים, סימל את הערכים הנכונים שלאורם יש לחנך את הדורות הבאים. “מי ימלל גבורות ישראל / אותן מי ימנה / הן בכל דור  יקום  הגיבור  /  גואל  העם”…  כך  זימרנו,  ועוד  אנו מזמרים, בחג החנוכה. גיבורי ילדותנו היו שמשון הגיבור, דוד המלך, בר כוכבא, גיבורי מצדה, יוסף טרומפלדור, לוחמי  הגיטאות וגיבורי מלחמות ישראל.

בשפה העברית נגזרת המילה, “גיבור,” משורש ג.ב.ר – שממנו נגזרת גם המילה “גֶבר.” גבורה וגבריות – שתי מילים שנוצקו מאותו השורש, והן טבועות עמוק בתבניותובמוסכמות תרבותנו.

 כל דור בוחר את גיבוריו, כל תרבות יוצרת את גיבוריה. גיבורים,  מציאותיים  או  דמיוניים,  משמשים  לנו  מודל להגשמת שאיפות ולעמידה באתגרים. עולמנו המשתנה מכתיב שינויים בתפישת המודלים: הטוב והרע הופכים מתוחכמים יותר וברורים פחות, הדרך הנכונה מתעמעמת. גישת היהדות לנושא הגיבור מורכבת: היהדות ניהלה רומנים ארוכים עם גיבורים בנוסח הקלאסי (גיבור חייל,) כדוגמת שמשון הגיבור או דוד הנלחם בגלית. אך  במקורות יהודיים בולטת הגישה המנוגדת לאידאל זה: “איזה הוא גיבור – הכובש את יצרו” (מסכת אבות.) הגבורה האמתית מתבטאת באיפוק, בריסון, בעמידה בפני יצר הרע. האויב האמיתי נמצא בנפש האדם. ועוד משתמע מכך, כי אל לו לאדם לחפש גבורה בשדה הקרב ולהעריץ גיבורי מלחמה. יחד עם זאת, באתוס הישראלי,  על  אף  הפרשנות  היהודית,  מתפרש  עדיין הגיבור כגיבור מלחמה, גיבור חייל. תרמו לכך מערכות החינוך השונות: בתי הספר, תנועות הנוער, הצבא, שסייעו בגיבוש התפישה “הצבאית” של הגבורה. יצירות רבות בתולדות האמנות המערבית מקדשות או מנציחות  גיבורים: גיבורי המיתולוגיה והאלים, גיבורים תנ”כיים, קיסרים או שליטים נערצים. “לאמנות הישראלית, למען האמת, לא היה מעולם נוח עם הגבורה,” כותב גדעון עפרת. “המיתוס הרומנטי של הגיבור הנפוליאוני תורגם אצלנו לגבורה מסוג אחר – להקרבה העצמית. אם יש אבות עורקים לאמנות הישראלית, לא עלילות הגיבור יפעמו בהם, כי אם דבר הקורבן. בסוף שנות הששים הובילו יגאל תומרקין ואורי ליפשיץ מפנה תרבותי באמנות הישראלית – מן הגיבור אל האנטי- גיבור, הישות הנוגדת כל-כך את החלום הקולקטיבי של “יהדות השרירים” הציונית. בעקבותיהם, אמנים רבים חברו למגמת האנטי-הירואיזם בעבודותיהם – אמנות המזדהה עם הקרבן יותר מאשר עם המקריב, קשובה לסבל ומנוכרת לגיבורים, תוך כדי חשבון נפש נוקב והסרת ה’הילה’ של הגבורה. בתחילת המאה העשרים ואחת, בפתח עידן שנראה כי לא נותר על כנו ולו מיתוס גבורה אחד, נראה כי האמנים פונים לעסוק במיתוסי הגבורה לא רק כדי לנתץ אותם. העיסוק בהם נועד לבחון באמצעותם שאלות של גבריות וייצוגיה – של עמידות מול פגיעות, של קשיחות מול רגישות, של כוח מול חולשה. בעולם שבו הלאומיות המקובלת מתערערת ואחורי הקלעים שלה נחשפים לכל כהבניה של נרטיבים וזיכרון קולקטיבי, בוחנים האמנים, דרך פולחני הגבורה, את הדבק שמחזיק את הלאומיות. חלקם אולי אף מבטאים כמיהה כלשהיא למיתוסים שמתעלים מעל האפרוריות של מאבקי הקיום והיעדר משמעות,  מתגעגעים  לעולם יותר תמים שבו היה ברור מי הטוב ומי הרע…