החיים והמוות שלובים יחדיו ביצירתו של יונתן הירשפלד.

בתערוכה זו מוצגים פרקים נבחרים מגוף עבודתו בשנים האחרונות: סדרה של גולגלות בהשראת ציורי הוואניטס^[1],  סדרה של אנדרטאות מומצאות, של זרי אבלות, התייחסות ציורית לקינת דוד או לדמותו של לזרוס, ששב וקם לתחייה על פי המסורת הנוצרית, וסדרתו האחרונה – הקבר והקיסוס. בכל אלה מנהל הירשפלד מערכת יחסים סבוכה, מרובדת ומלאת תהפוכות עם המוות: מפלרטט אתו, חוגג אתו, רוקד אתו במין שעשוע צבעוני ומלא חיים, שנדמה כזר בשיח הזיכרון והאבלות באמנות הישראלית.

בתוך תיבה אופקית, הנראית כארון קבורה, צייר הירשפלד את עצמו, בהשראת דמותו של ישו המת מציורו של הנס הולביין. הירשפלד מצייר ומביים את מותו, קבור בארון, ספון תחת שכבות צבע גדושות – אולי משאלת לב של כל צייר. בציורים אחרים מאותה סדרה הארון מתרוקן, ומעליו התרחשות צבעונית, חיה ותוססת של משיכות מכחול, ספק צמחייה, ספק הפשטה גאומטרית. הכתמים הולכים ומתפרקים, רק הקבר הריק נותר אופקי ויציב – הוודאות היחידה אל מול הכאוס שמעל. האם מדובר בלידה מחדש? במת שקם מקברו? בגאולה? או שמא בתודעת המוות הנמצאת שם תמיד בבסיס החיים, אותה תודעה שכולנו עוברים חיים שלמים בניסיון לברוח ממנה, או להתכחש לה – "זכור את יום המוות", ממנטו מורי^[2] עכשווי.

התמה של מוות ולידה מחדש מעוגנת עמוק בעולם הנוצרי.  העיסוק בה, עבור הירשפלד, מבטא  מוות מטפורי שנובע משבר בחיים, מייסורי הנפש, או מהרצון להרוג חלק מעצמיותו ולהתחיל מחדש. "אנחנו חייבים קצת נצרות בשביל גאולת הנפש האישית שלנו", הוא אומר, "אולי האמנות צריכה להיות בחיים האלה, במקום מידת הדין. היא צריכה להציע איזו אופציה לגאולה…". יש בעבודותיו אמירה אקזיסטנציאליסטית על ייסורי הגוף והנפש, על חיים, מוות ותחייה, ייאוש ותקווה, זיכרון והנצחה – אמירה קיומית כלל אנושית שהיא על-מקומית, על-תרבותית, על-דתית ועל- לאומית.

 הציטוט הוא אחד ממאפייניו הבולטים של הציור ההירשפלדי. כמפקד בשדה קרב מטיח יונתן הירשפלד שפות ציוריות זו בזו: ציטוטים מתולדות הציור הקלאסי, מה"אולד מאסטרז" (הרנסנס, המנייריזם והבארוק), אל מול ציטוטים מהמודרניזם וההפשטה הארץ ישראלית (שטרייכמן, זריצקי וקופפרמן.  ציור אירופאי, רומנטי, ברוקי מעודן, קישוטי רוקוקו, אל מול הנחות צבע פראיות, גיאומטריות או חופשיות, פוסט מודרניזם במיטבו – הכול הולך. לכאורה הכול קיים והחידוש הוא האלכימיה, החיבור.

ברובד התיאולוגי הירשפלד אינו חדל לנוע בין מיתוסים שונים: המיתוס היווני, הרומי, הנוצרי, היהודי, ועושה בהם כבתוך שלו. ציורו מבקש מהצופים מנעד רחב של רגישויות – אסתטיות ועיוניות, אך מעל לכל, נדמה כי עבור הירשפלד הציטוט הוא בעיקר ביטוי להלכי רוח אוטוביוגרפיים נפשיים. הוא קובר סודות בתוך הקיסוס, דוגם את דוגמת הכריות מבית אמא, מצייר קווי גורל וחיים שחוצים את ציוריו. הכל אוטוביוגרפי, הכל יושב על האני. הוא מצייר את חייו דרך ציורים של אחרים. המבט האישי/תרבותי, החירות המחשבתית והיצירתית מאפיינים גם את אופן כתיבתו על אמנות ותרבות.

מצורפות רשימות בהן, בשפתו, מרחיב הירשפלד את הדיאלוג בין התרבות לבין יצירתו .

יונתן הירשפלד – צייר, אוצר תערוכות, כותב טורים, ומרצה, הציג בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם.

^[1] "ואניטאס" הוא סוגה סמלית של תאורי טבע דומם, האופיניית לציור ההולנדי והפלמי של המאה ה-16 וה-17. תאורי הואניטאס, שהיו פופולריים בעיקר בציור, הציגו מבחר של תאורי טבע דומם ובהם שילוב של פריטים בעלי משמעות סמלית כגון נרות, כוסות יין הפוכות, גולגולות אנושיות, שעוני חול וכדומה אשר רמזו על המוות המתקרב.

^[2] ממנטו מורי (memento mori)או בעברית "זכור את יום המוות" סוגה שלמה של יצירות אמנות, בעיקר מהרנסאנס, שמטרתן להזכיר לבני האדם כי סופם למות.