"כל טוהר הוא קריקטורה, כל סדר נקי ומצמצם הוא משהו שבין המגוחך לבין הפשיסטי. זה כמו לסדר חפצים על הרהיטים בסימטריות דקדקניות, כקבוצת אתלטים זעירים במפגן התעמלות.".

התובנה הזאת. מתוך 'ארצ'לי' של אלזה מורנטה, מציעה אפשרות טובה לקריאת התערוכה של הדס רוזנברג ניר.

הדס רוזנברג ניר היא אמנית העוסקת בחומרים קרמיים.

בתערוכה "אנטילופה אוסטרית" היא מציגה אובייקטים שונים העשויים מחומרים קרמיים ומחומרים פלסטיים לא מסורתיים, לצד ציור קיר גדול.

המשותף לכל קבוצות הפסלים-אוביקטים בגלריה הוא שדבר מהם אינו כפי שהיה צריך להיות. ה'דברים' המיוצרים מחומרים קרמיים  מדמים חומרים דמיוניים, בטון, חלקי גוף אורגאני, או עץ.

מלבד היותם 'דימוי', הם גם משבשים את סדר הדברים, נוכחים במקום שאינם אמורים להיות בו, נטולי הקשר ונטולי הפונקציה שהם מורגלים בה.

ה'לבבות' – קבוצת הגופים הוורדרדים השרועים על גבי רהיטים ועל רצפת הגלריה דומים יותר ליצור השוכב על גבו בנוחת הישרדות כלבית ומתחנן על חייו.

מקל הסבא החביב הופך לאוביקט פאלי, או למקלות סבא נשיים המזכירים סוכריות "תרנגול על מקל". חפץ שנועד לתמוך הופך מפתה ומסוכן.

כך גם גם עמודי ה'זקפים' הניצבים על הרצפה כמו שומרים, לכאורה מציעים עוגן, אבל נשארים בדיאלוג ריק בינם לבין עצמם.

הקטמרן –  על הקיר המרכזי והקיר שלצידו מופעי רישום גדול שמרכזו דימוי הקטמרן – כלי שייט המצויד בשני בידונים הנושאים ביניהם סירה. רישום הסירה מחוק כמעט לגמרי וכך מתערערת ומתפרקת יציבותו של הדימוי.

הדס ניר רוזנברג מציגה את הכמיהה לסדר ולשקט באמצעות הצגת הקיצוני, נעדר השליטה.

אנטילופה אוסטרית הוא בעל חיים שאינו קיים במציאות. זכר האנטילופה ההודית, יצור קיים, מתאפיין בסדר צבעים של שתי וערב בשחור-לבן המבליט את זרותו לנוף.

האנטילופה האוסטרית הבדיונית מהוה עבור האמנית 'פרטנר' לדיאלוג בין העבודות. היא מרחפת מעל, מנסה לשווא להתמזג ולהשתלב, בנימוס אירופאי, בנוף שהיא זרה לו.