נקודות המוצא של העבודות בתערוכה, "עבודה זרה", הם פסלים או פסלונים בדמות אדם, צְלמים – כפי שנהוג לכנותם בתרבות היהודית. בטכניקות שונות, בדו או בתלת מימד, מתכתבים האמנים עם הפסלים, מושאי יצירתם, מוציאים אותם מהקשרם, מפרקים אותם, מרכיבים מחדש  ומעצימים את ממדיהם.

סימה מאיר מציירת פסלוני מזכרות מרחבי העולם, המקשטים את ביתה, אורי גרשוני יוצר קולאז'ים של חלקי פסלים קלאסיים, אותם גזר מספרי אמנות ישנים, ושי עיד אלוני מפסל בעץ פסלי ענק בהשראת פיסול פגאני.

בתרבויות השונות היו לפיסול תפקידים שונים: פולחן, הנצחה וקישוט. פסלי הפולחן ענו על הצורך בדימוי מוחשי, פיזי, של הישות האלוהית. במרוצת הדורות הפך הפסל עצמו – אובייקט האבן, העץ או השנהב, לחפץ קדוש, שיוחסו לו תכונות מגיות, נִסיות. הפסל נתפס לא רק כמייצג את האלוהות, אלא כאלוהות עצמה. התייחסות לאיסור עשיית פסל מצויה ביהדות בדיבר השני שבעשר הדיברות: "לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה" (שמות כ', ג). האיסור חל בעיקר על פיסול דמות אדם או חיה, אשר עשויים לשמש לצרכי פולחן, ומטרתו להרחיק את האדם מן העבירה של עבודת האלילים.

בתולדות האמנות, אמנים רבים קיבלו השראה לעבודתם מפיסול פולחני פרימיטיבי או קלאסי. אוסף הפסלים והמסכות האפריקאים של פיקאסו ביחד עם פיסול איבֵּרי פרימיטיבי אליו נחשף, שימשו לו מקור השראה בשלבים הראשונים של פיתוח הקוביזם. אמני הסוריאליזם הפיגורטיבי, רנה מגריט, סלוודור דאלי ואיב טנגי, שיבצו ביצירותיהם מקטעי פסלים קלאסיים בתוך מציאות דמיונית חלומית.

סימה מאיר עוסקת  בסדרה הגדולה שלה, "מגלי עולם", במתח בין פנים לחוץ, בין אוניברסאלי למקומי ובין מציאות להזיה. בהומור אירוני היא יוצאת למסע עם חבורת דמויות מפוסלות, שאינן אלא מזכרות לתיירים, אותן רכשה האמנית בטיולים בארצות שונות – פסלונים עממיים מחומרים זולים, הנמכרים בפרוטות לכל דורש. גיבורי הסדרה הם חבורה זערורית "בין-לאומית", צבעונית ואקזוטית, שיצאה לגלות את ה"עולם". אדן החלון של ביתה הוא הרציף ממנו מפליגות הדמויות ויוצאות למסען. בחוץ רוחות, צמרות, שלוליות, וערפל הנשקפים מהחלון. הים הגדול לוקח את הנוסעים הרחק אל מרחבי הדמיון…

עבודותיה המוקדמות של מאיר, עסקו בתרבות המקומית וצוירו בטכניקה ייחודית של  טושים פשוטים על גבי לוחות פורמייקה, תוך התייחסות אל מלאכות יד מסורתיות של רקמה, אריגה ופסיפס. בסדרה הנוכחית ממשיכה מאיר עם הטושים והפורמייקה, אך הפעם בתוספת צבעי שמן וביציאה מן הטקסטורות אל הדימוי. גם כאן ישנה התייחסות אל מלאכות פולקלוריסטיות: אל הפסלונים העממיים, המו­­צאים מן ההקשר של המקום והזמן. פסלוני הוויטרינה, לאחר שהפכו נושא לעבודה ונטענו ביופי וקסם בציור מחומרים זולים ופשוטים, הופכים בסופו של דבר בחזרה לאובייקט, ספק גלויה ספק מזכרת תיירותית המוצגת על מדף.

אורי גרשוני מציג בתערוכה סדרת קולאז'ים סוריאליסטיים מתמונות של חלקי פסלים קלאסיים עתיקים הגזורים מתוך ספרי אמנות ישנים. גרשוני פונה בסדרה זאת לעיסוק בארכיאולוגיה, בעולם העתיק  ובערש תרבות המערב, ובוחן בתהליך עבודתו את הקשר בין צילום לפיסול. בטכניקה של "גזור והדבק", תוך הרס וקיטוע הדימוי המצולם והרכבה של דימוי חדש, הוא יוצר קולאז'ים של דיוקנאות מעוטרים או מבנים מיתיים וסוריאליסטיים שאינם כפופים לחוקי הפרספקטיבה והכבידה.

גרשוני פוגם בשלמות אליה שואף הפיסול הקלאסי – הוא גוזר את עיני הפסלים ומהחורים מבצבץ נייר הרקע המבריק. מבטם הסומא של הפסלים בולט בכל העבודות, כחלק מעיסוקו בפרדוקסים של ראייה ועיוורון. ניתן לראות כאן גם התייחסות למיתוס הקלאסי החוזר של הנביא/העיוור אשר רואה יותר מכולם את האמת, את הפנימיות והידע.

העניין הרב של שי עיד אלוני בתרבויות עתיקות ניכר בסגנונו הפיסולי. עיד אלוני חוקר את השינויים של אובייקטים אשר נוצרו בתרבות העתיקה מתוך כוונה פולחנית, והפכו בחסותו של העולם המערבי לחפצי אמנות ונוי. הוא חותר לטקס פולחני חדש, ומייצר מחדש אובייקטים עם פוטנציאל לטקס.

לא ברור אם היצורים המגודלים שיצר עיד אלוני הם יצורים שהיו פה כבר בעבר הרחוק ופסו מן העולם, או אולי שעתידים עוד להתהוות בתהליך האבולוציה. הפסלים הגבוהים שלו ניצבים דרוכים, כמו מוכנים לפעולה. האם הם קופים, דמויות אדם, או יצורים מיתולוגים? מי הם הנפילים האלה? לאיזו תרבות הם משתייכים?

נפילים היו יצורים מיתולוגיים בעלי גודל או צורה חריגה, אשר מוזכרים בתרבויות רבות. בספר בראשית ובכמה ממדרשי חז"ל, מוזכרים הנפילים כתוצר של זיווג של בני האלוהים עם בנות אדם. בספרות הילדים מוכר לנו הענק: בסיפור, "הענק וגנו", של אוסקר ויילד, ב"מסעי גוליבר", של ג'ונתן סוויפט, ובעוד רבים אחרים. לכולם משותפת תחושת האיום (אותה חש הענק ממש כמו העומד מולו), מול הרצון  לקִרְבה. הדמויות הגדולות כמהות להתקרב אל האדם, אך אינן יכולות, בשל ממדיהן הפיזיים המאיימים. מעבר לעוצמתם הפיזית ולגובהם הרב, ניכרת בהם גם פגיעוּת, שנדמה כי מקורה דווקא בגודלם, ובמסורבלותם, המציבה אותם כ'אחרים' – צאצאים לשרשרת אבולוציונית זרה.

בפיסול, בציור או בצילום – בעבודותיהם של שלושת האמנים המציגים בתערוכה, הפסלים, שיירים של תרבויות אחרות או תקופות עתיקות, מאפשרים לנו לרגע, להינתק, לחמוק מן המציאות המקומית אל ניחוחות אחרים, זרים, 'לא משלנו'.