עיינה שני מספרת לנו את סיפוריה בציורים אינטימיים אקספרסיביים וצבעוניים. במשיכות מכחול עבות, היא בוראת סצנות המערבות מציאות ודמיון, עולמות הזויים, אפיזודות קצרות וחידתיות, בהן היא לוכדת רגעים מינוריים, נותנת במה למצבים יומיומיים, יוצרת הכלאות של המוכר והמוזר, הגרוטסקי והתמים, ומלווה כל זאת בהומור, לעתים מקברי. 

מנקודת המבט הייחודית של מכחולה, הצומח, האנושי והדומם הופכים ליצורים היברידיים. הצבעוניות הכמעט ילדותית בציוריה היא כמו מלכודת דבש  – מפתה, מושכת, חושפת הומור ומסתירה את העוקץ. לעתים כותרות העבודות מספקות את קצה החוט ומציפות אותנו באסוציאציות נוספות, המזמינות את הצופה להתבונן, לנסות ולפענח, לחפש את הטוויסט בעלילה.

היסודות האוטוביוגרפיים של עיינה שני שזורים באמנות שלה. היא גדלה בקיבוץ גבת בעמק יזרעאל, שם היא גם מתגוררת ומגדלת את ילדיה. מחזורי הטבע והחקלאות מתערבבים במחזורי הגדילה והגידול שלה – כאמנית, כאישה, כאם. בציוריה באים לביטוי זיכרונות ילדותה ומרחבי המקום בו גדלה, לצד מעגלי חיים נוספים – חיי המשפחה והזוגיות, ושדה האמנות בתוכו היא פועלת.

ברבות מעבודותיה נוכחים שדות, גידולים חקלאיים ומרחבי גינון ציבוריים, השזורים באופן סוריאליסטי באלמנטים אנושיים וביוגרפיים.  עץ הפפאיה עמוס בשדיים נשיות; בגינת היִרְקָה המבויתת נדמות פקעות הצמחים כפני שבט אקזוטי – דמויות אחוזות כישוף ומאגיה, זרות למקום, פניהן מביעות סבל;  "אני מאנישה צמחייה אקזוטית, לא מקומית, שנמצאת בגינות הנוף המתורבת בקיבוץ, כזן של אנושיות זרה ומקובעת." כותבת האמנית, "בית גידול לאנושיות פאסיבית, לכודה ותלויה במשאבים, עם נפש חיה-צומחת-דוממת." 

בשדות הפטרוזיליה הקצוצה, הכתם הירוק משוכפל שוב ושוב. הריבוי והחזרתיות יוצרים שדה בו הפרטים נבלעים אל מול הכלל. במבט נוסף בשדות-הירק בולטים הפרטים על ייחודם, מה שמדגיש את המתח בין הפרט לקולקטיב. שני, בוגרת החינוך הקיבוצי, בוחנת כאן את האיזון העדין בין קונפורמיות לייחודיות, ולוקחת אותנו לשדות הפטרוזיליה כמשל לשבריריות הקיום של הפרט בתוך סדר חברתי גדול יותר. העיסוק בצומח בעבודותיה, מאפשר לה לתהות אודות מחזורי החיים, ולהתבונן בגינון כמטפורה למנגנוני שליטה ועיצוב מרחבי וחברתי של הנוף ושל הגוף.

בסדרה נוספת של ציורי פנדה קטנים על פורמייקה היא פורשת בהומור עוקצני את זיכרונות ילדותה "לתפארה" מהלינה המשותפת בקיבוץ: המטפלות בבית הילדים (ארבע אימהות). ציורי הפנדה הקטנים, מזכירים איורים לאגדות ילדים, תמימים לכאורה, חושפים רבדים עמוקים יותר של מורכבות, המשלבים הומור וכאב כאחד. כך גם בציור טקס השבעה של בני המצווה. בטקס נראית קבוצת ילדים עומדת  במכנסיים מופשלים פניהם לחזית , מאחוריהם מתנוססת כתובת אש " אני נשבע" . 

יצירות אחרות של האמנית מתרחשות בחללים פנימיים, אניגמטיים, לא מוגדרים ובחלקם ריקים. שני בוראת מרחבים המייצגים חוויות פנימיות שלה אל מול העולם, באמצעותם היא נותנת מקום לתחושות, לפחדים, נוגעת בשאלות קיומיות ובמקומות עמוקים בנפש.

מתוך הידוע והמוכר, במרחב הביתי בציוריה, עולה תחושה של אי נוחות. בציורה, פינת חדר האוכל עם הסרוויס שירשתי – הסודות נעולים בתוך הארונות, בארגז הבוידעם או מתחת לשטיח, הגוף המפורק הופך להיות כלי . פרויד השתמש במושג ה'אַלְבֵּיתִי' על מנת להצביע על תופעה המכילה סתירה פנימית – תחושת זרות ואי נוחות אשר עולה דווקא בתוך המרחב הביתי האינטימי, המוכר. 

בעבודות נוספות שוזרת שָני רפרנסים מעולם האמנות, באמצעותם היא מציעה הרהור נוקב אודות האתגרים העומדים בפני אמנים ביצירה, והשתלבות בעולם האמנות ובעולם הכלכלי שמניע אותו.

המוזיאון גם הוא הופך מרחב ביטוי לקונפליקטים המעסיקים אותה. בעבודה, קבורת האומנית, היא מתארת תהליך פרדה זמני שלה, עצמה, מעולם האמנות. חלל המוזיאון הופך בציורה למעין פנתיאון – למבנה הנצחה. קירותיו מעוטרים במסגרות ריקות (ציורים שעוד לא צוירו), ובמרכזו מה שנראה כארון קבורה או קבר. 

עיינה שני מזמינה את הצופים לפענח את רבדי המשמעות בתוך יצירותיה הצבעוניות ומעוררות המחשבה. היא נוגעת במרחבים מוארים ואפלים, קושרת בין מעגלי חייה, בין חלל לגוף, בין עולמות פיזיים לרוחניים, עולמות עליונים לתחתונים, בין חי, צומח ודומם.

מיכל שכנאי יעקבי, ינואר 2024

צילומים: הרן שני