בבסיס כל העבודות המוצגות בתערוכה: "בין עיזבון לזיכרון" נמצא הגעגוע.

הגעגוע כעול המקשה על ההאחזות בהווה.

געגוע ליציאה קונקרטית של עובדות שבלעדיהן האסוציאציות בחיים נשארות

כסימן שאלה,

געגוע לילדות ולפשטות, לבהירות בסדרי עדיפויות ולהבנה מודעת של מה נבע ממה.

הגעגוע מאפשר את הכאב ועיבודו,

את תיוג האכזבות והפגיעות.

את ההשתהות על הנעים,

ולאחר סינון חוזר ונשנה, להוציא מן האירועים את תמצית אותו קוץ מלווה.

הגעגוע מאפשר להתרחק מן האירועים וסיפורי החיים המושפעים אלה מאלה,

כאילו במקרה,

ואז ליצור את הסיפור  שלי,

שמאפשר את ליטוף הצלקות הפרטיות.

הגעגוע שלח אותי למחסנים עבשים, למגרות צפופות אכולות עש, לקופסאות

בהן בקרו לפני מקקים ועכברושים, למדפים עזובים, חומרים נאספים ומעטפות שכמו נשמרו לחינם.

הגעגוע נתן אומץ לחקור וביטחון לבדוק במביך.

הגעגוע הפעיל עלי את לחץ הצנזורה ועזר למצוא את הסמלים.

בשל האופי המציצני של תהליך העבודה, הארוך במיון וחשיבה והקצר בביצוע, נתאפשר לי-לשהות, לחיות מחדש, להתאבל, להזדעזע, לבטל, להתערטל,

להתכסות, להתקשט בעדי ולבסוף-להיפרד.