הצילום של גזיאל אינו פשוט לקריאה ואינו פותר את עצמו. להיפך. הוא מזמין התבוננות ממושכת וככל שנתבונן בו יותר הוא ישאיר אותנו עם יותר שאלות.

זוהי סדרה של תצלומים מבוימים, הבלחות של רגעים פרטיים מאוד, כפי שנשתמרו בזיכרונו של גזיאל שילדותו עברה עליו בטבעון באחד משכונות העולים משנות החמישים. זיכרונות שנחקקו בילדותו וצולמו מנקודת מבט מאוחרת יותר של מי שבגר וזיכרונותיו רובדו עם השנים .

מה  שהופך את סדרת הצילומים של איל גזיאל למרתקת כל כך , היא עירוב התחומים – אנשי המקום משחקים את עצמם בסרט של מישהו שגדל בדיוק באותו המקום.

איל גזיאל הוא בוגר המחלקה לצילום בבצלאל 2005  ופועל במרחב הקרוב לזה של מורו, עדי נס, בעבודותיו המוקדמות. הוא מביים סצנות שגיבוריהן הם אנשי השכונה או בני משפחתו ומקפיד לצלם בשכונה בה גדל. אופן הבימוי מזכיר בכל סצנה קולנועית: הלוקיישן נבחר בקפידה, זווית הצילום, התאורה המורכבת, איפור השחקנים, לבושם והעמדתם דומים לסט קולנועי ולסגנון צילום שהתפתח בצפון אמריקה בראשית שנות האלפיים, שאחד המובילים שלו הוא גרגורי קרודסון. יחד עם השימוש במצלמה בפורמט בינוני, מדובר כאן בעבודה מאומצת ההפוכה בכל היבט אפשרי לצילום התיעודי המיידי, הנוח ולעתים קרובות הבלתי נצפה, לסלפי ולאינסטגרם.

מדוע ריססו בצבע על גופו של החמור את המילה "חמור ," אל עבר מה יורים הנערים במשחטה הנטושה , למי האיש קשה היום מוכר את הפרחים כשהכל סביב מוקף פריחה? גזיאל נמצא בתוך פרויקט מתמשך באמצעותו הוא מנסה לשוב להיזכר מחדש, לבדוק איך זיכרון הילדות משתנה ואיזה עיבוד הוא עובר עם חלוף הזמן.

מלבד צילום אחד – הכל מתרחש בחוץ, בטבע. עצי האלון, פרחי החורף, בתוך כל אלה מנהלים בני אדם את היומיום בשמחות ומאבקים, לא כולם מובנים לילד הצופה בהם.

לעבודות יש כותרות (מוכר הפרחים, השואף) המסיטות אותן מהפרטי המיידי אל מקומן כיצירות אמנות הנקראות בזמנים ובאופנים שונים ועל ידי קהלים שונים. החיבור בין הצילום לכותרת משאיר את הצופה במרחב הביניים שבין צער ליופי ובין קושי יומיומי לעוצמה רגשית.

בצילום היחיד שצולם בתוך בית, ילד, כמעט נער, במכנסיים קצרים כחולים נרדם במיטתו. לצידו מבליח מתוך החושך אורו של דג הזהב, זה שיגשים לו בחלומו את משאלותיו.

בעולם שבו יש צונאמי של דימויים מצלמתו של איל גזיאל מבודדת פריים אחד ממציאות מורכבת, ממסמרת את הצופה אליו ועוקדת אותו לעולם שבו הכאב והיופי, ההגיון  והאבסורד, העבר והעתיד, המקומי והאוניברסלי חד הם.

איל גזיאל ,יליד קרית טבעון ,הינו צלם בוגר המחלקה לצילום באקדמיה לאמנות ולעיצוב  בצלאל, 2005 ובעל תואר שני בפילוסופיה מאונ' ת"א. אשר הציג במבחר תערוכות קבוצתיות וזוהי לו תערוכת היחיד החמישית. זוכה מלגת קרן יהושע רבינוביץ לאמנותיות ,2006 ומועצת הפיס לתרבות ולספורט 2013.