״… עִקְבוֹתַי מוּתְוִוים לִפְנֵי צְעָדַי
הַשֶּׁלֶג מִצְּדָדַי נֶעֱרָם עַל הַפַּלֵטָה.
אֲנִי נִשְׁעֶנֶת עַל צֶבַע טָרִי
וְהוּא מוֹתִיר עָלַי
כֶּתֶם לֵדָה״.

(מתוך השיר ״דיוקן״, ספר בכיתובים, נדיה עדינה רוז)

במרחביה הפנימיים שבים ומתעוררים לחיים נופי ילדותה של נדיה עדינה רוז. 

רוז, אמנית, מאיירת ומשוררת, נולדה במוסקבה ובגיל 22 עלתה לישראל. בעבודותיה, כלי מיטה וטקסטיל הבית – כריות, שמיכות ווילונות, הופכים לנופים רחוקים, המזכירים את מחוזות ילדותה – נופים מושלגים, יערות חשופים, סנאים משחקים, אוניה שטה במרחק. 

רוז מרבה לפסל בחומרים רכים ובטקסטיל. תחת מבטה מרחיבים החפצים את גבולות תפקודם היומיומי אל עבר מרחבים דמיוניים – נופים רגשיים, אוניברסליים, בתוכם אפשר לנוע עד אין סוף, מבלי לצאת מגבולות חלל הגלריה. "אני חוקרת מה קורה כשהאחיזה הפיזית בנופים במציאות אובדת, מה משתנה כשנוף נעלם או עובר תהפוכות… איך הנופים הפנימיים ממשיכים להשתנות, מה קורה לזיכרון שלנו, ובמובן הרחב לזהות שלנו," כותבת האומנית. 

כמשוררת היא יוצרת במרחב מטאפורות פואטיות חזותיות, באמצעות מיצבים פיסוליים. גם מבטה הילדי, כמי שאיירה לא מעט ספרי ילדים, נוכח בעבודות. שפתה נרטיבית, סיפורית, כמו אגדות ילדים או סיפורים לפני השינה, בהם יש מקום לגעגוע, לחלום, לפחד ולכאב. כל פריט בחלל אינו רק אובייקט, אלא סיפור שמחכה להתגלות.

בתערוכה זו עושה רוז שימוש בבדי הטקסטיל הרכים של הבית, של חדר השינה, מחברת טקסטיל לזיכרונות. השמיכות בעבודותיה נושאות מטען רגשי: אלו שמיכות הצמר שהוריה הביאו עמם כשהמשפחה עלתה בשנות התשעים מרוסיה לישראל. עבורה, משמשות השמיכות כחפצי מעבר. על פי ויניקוט "אובייקט מעבר" עבור התינוק עמוס במשמעות סימבולית ורגשית, ונמצא בטווח הביניים שבין מציאות לדמיון. 

בעבודה "לזכר כל השלגים שנפלו" נדמית ערמת כריות כגבעות מושלגות, רכות ומזמינות, והביטוי "לבכות אל תוך הכרית" מקבל משמעות חדשה. 

בעבודה "שמא ארצה לחבר סוף אחר" הווילון המפוספס התלוי על הקיר עובר הסטה וכמו מצמיח עץ מקרבו. בצידו השמאלי מרחפת סירה קטנה לבדה, התפורה מאותו בד עצמו. בעבודה קיימת תנועה מן המרחב הביתי החוצה וחזרה, כמו מבט מחלון הבית אל עבר עולמות רחוקים, בחיפוש אחר דרכים ישנות או חדשות באותו הסיפור.

פיסות עור שחורות הופכות לשברי ענפים בעבודתה "אני יודעת לקרוא שפתיים". ענפי העצים התפורים, המוצבים בשורה על הקיר, נדמים לכתב סתרים, הירוגליפים של הטבע. ״בפעם הראשונה כשראיתי טקסט בשפה עברית, הוא היה נראה לי כמו יער – שורות צפופות של סימנים, בראשיתיים וחידתיים. איך אפשר לא ללכת לאיבוד? הניקוד בצבץ פה ושם, כמו שביל דק המכוסה בעלים…"  

שמות העבודות מתכתבים באופן ישיר עם שיריה, ומשלימים מרחב פיוטי של תחושות ומטאפורות המרחיבות את הדמיון. הקירות הלבנים שביניהן נושאים אף הם משמעות מיוחדת. הריק שנוצר בין העצמים נושא תפקיד חשוב: הוא מייצג את הריקות שבין המילים והשורות, ולעיתים כל העבודה מתארגנת סביבו. ״כשעליתי לארץ הייתי בשוק מהקירות הלבנים, השונים כל כך מהקירות שגדלתי איתם, המכוסים בטפטים. אני אוהבת לעבוד עם הקירות הלבנים האלה, עבורי הם אלטרנטיבה למרחבים הלבנים. כל דבר שמרכיבים עליהם מגיח החוצה, כמו שורשי העצים המגיחים מהאדמה המכוסה בשלג״. 

נדיה עדינה רוז מחברת בתערוכה זו בין מילים לחומרים לכדי חוויה חומרית וחזותית, ומזמינה את הצופה למסע פנימי אל תוך הנופים של מסע החיים והזיכרון.

מיכל שכנאי
ינואר 2025