התערוכה גוף הרגש החלה ביקיצה מחלום, בתובנה שכל שאוכל לאצור בזמן הזה הוא אותו מרחב חמקמק שאי אפשר לאחוז בו. התגבשותה התגלתה כאתגר אוצרותי להביע את שאין לו צורה או חומר.  ובהתאמה, העבודות המוצגות בה חולקות ניסיון ליצור רגע ההפוך לקונקרטי או לממשי – מעין "אקלים" או אטמוספירה. כך, במיתרי האורז המוארים אצל זיוה בן ערב רבינוביץ, בחריטת הזמן האוזל אצל נגה לינצ'בסקי, בגבעולי הקש (שיבולת שועל) התלויים על בלימה של נעה רז מלמד, בקרני השמש הבוהקות של סופי ברזון מקאי וביציקות הזכוכית הקריסטליות של אפרת קליפשטיין. וכך גם בחוויה של זמן, של תנועה, של אור, של כאב ושל יופי המחייבת השתהות, התבוננות וקשב פנימי. האם יש בכוחם של דימויים להביע את מה שאין בכוחן של מילים? 

עבודותיה של זיוה בן ערב רבינוביץ נעשו באקלים הקודר לאחר פוגרום ה־7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו. "באחת באו עלינו ביום חג מתן שמחת תורה תהומות של עצב, כאב, יגון, דאגה מתוחה עד קצה קצוות נימי הנימים", היא מתארת את אותו מאורע נוראי, "אני מוצאת את עצמי משובללת בתוך מיתרי הדאגה ואלה מתוחים עד כלות". בן ערב רבינוביץ ממשיכה את עיסוקה בחומרים מן הטבע ומן הבית, בהם קליפות ביצים, קליפות שום, מלח, אורז ותבלינים, לשם תיאור מצבי נפש, רגשות או זיכרונות. המיצב נשימה (2023) מורכב מגרגרי אורז לבנים שנקשרים אצלה לזיכרונות מוקדמים מהקיבוץ: ארוחת ערב שבת בחדר האוכל, שולחנות עטויי מפות לבנות, משפחה בלבוש חג וכלי אורז חם במרכז השולחן. עתה היא שוזרת אותם על חוטי תפירה בפעולה עמלנית, מדיטטיבית ומרפאת, מאגדת אותם ליריעות ותולה את אלו מתקרת הגלריה. הנוכחות האמורפית, השקופה למחצה ומפיצת האור של יריעות האורז מדמה גם פסגות הרים נרעדות, המאיימות להיקרע מעומס הגרגרים על המיתר המתוח. עבודה אחרת, ללא כותרת (2023), מורכבת מחוטים דקים ועליהם גבישי מלח, המשוכים מתקרת הגלריה כמפל אור או כריצוד כוכבים לאור ירח. בן ערב רבינוביץ, המפונה בימים אלה מביתה שבצפון הארץ, מבקשת להדהד בעבודותיה את המרחב שבין החלומי והמדומיין למציאותי והיומיומי.

עיסוקה המתמשך של נגה לינצ'בסקי בממדים שונים של זמן – הרגע והנצח, זמן חולף וקצוב, זמן של גוף, של עונות השנה ושל מקום – בא לידי ביטוי במהלך השנים כפעולות גופניות, במיצב, וידאו, ציור ורישום. בשנת 2007, החלה לעקוב אחר תנועתה של קרן שמש שהופיעה מדי יום מבעד לחלון הסטודיו שלה, בניסיון "ללכוד" את הזמן בחומריותו. כתם האור נע על הקיר בתנועת מחוגה לאורך היום והתפוגג לעת ערב. בעקבות מופע יומיומי זה, מרחה לינצ'בסקי את פינת הקיר הצמודה לחלון בשפכטל קליסימו וחרטה עליו, בזמן התייבשותו, את הביטוי “time passes”. ביטוי זה מלווה אותה מאז והיא שוזרת באמצעותו מרחבים נפשיים, גופניים וגיאוגרפיים לכדי שפה אמנותית, שמתגלה בתערוכה הנוכחית ברישומים גדולי־ממדים. העבודות ללא כותרת מסדרת Time Passes (2022-2007) נוצרו כרישומי פעולה, בהם מניית הזמן הרפטטיבית-מדיטטיבית קשובה לתדרים פנימיים של פעימות הלב, שאיפה ונשיפה. בשעה שתנועות הגוף והיד על הבדים שהיו מונחים אופקית על השולחן, תוך פרישתם וגלגולם וחוזר חלילה, מנסות לגעת מכיוונים שונים כמעט בכל נקודה במרחב הבד. בה בעת הכתיבה משתבללת לתוך עצמה, בין הגרפי למילולי וזאת מבלי שחתרה לדימוי או לזיכרון מסוימים. מכאן גם אפשר להבין את קנה המידה הגופני של העבודות ואת צירוף המילים “time passes” הרשום בהן מקצה לקצה, בהצלבה, בטורים, ברציפות, בפיזור ובצפיפות, מימין לשמאל, מלמעלה למטה, בגדלים ובעָצמה משתנים. בדים שהם מקומות לשהות בהם. מקומות של זמן הווה.

סדרת הצילומים של סופי ברזון מקאי, חורף בוואדי פילים (2018–2020), עוסקת בחוויית הגירה ובירור מקומה בעולם. ברזון מקאי הגיעה לארץ מלונדון ב־1990 על רקע רצף האירועים המטלטלים שהתרחשו בחייה באותה עת, ובמרכזם פטירתה של אמא מסרטן ופרוץ מלחמת המפרץ. העבודות צולמו בסביבות ביתה בקיבוץ בארי, בהתחקות אחר נוף מקומי שנמצא בתנועה מחזורית בין עונות השנה השונות. לדבריה, צילומים אלה הם חלק מניסיון מתמשך לברר את היחסים בינה לבין ביתה הקיבוצי, אדמת הנגב ונופי הארץ: "אני ממפה באמצעותם את המרחב שסביבי ובתוכי, בפעולה של הפניית המבט אל החוץ ואל הפנים בו זמנית. אני מתעמתת אתו ושואלת שאלות לגביו, האם הטופוגרפיה הפנימית שלי דומה במשהו לזו החיצונית? איך מתקיים הקשר שלי עם מקום שהיה תמיד מעט זר לי?" שעת הצילום היא בין ערביים, השמש נוטה לשקוע באופק במערב ומתגלה בזווית קשה ומסנוורת וקרן שמש מאוחרת מבליחה בכל אחד מן הצילומים, מאירה את פיסת הקרקע באור חלקי. הבחירה להדפיס עבודות אלה בשחור לבן ובפורמט ריבועי קלאסי, משווה להן ריחוק מסוים מפיסת הנוף המוכרת, כאילו היו "כל מקום". בהקשר זה עולות בזיכרון עבודותיה של צלמת אחרת, דליה אמוץ, שניצבה גם היא מול השמש ותיארה את המעשה הצילומי כחוויה גופנית ונפשית: "האור הזה מפלח את לב הצילום ואת לב הכהות המחשיכה על התמונה. תמונה של עולם הנזקק למנות אור כמו מכות חשמליות לקיים את לבו ער" (שרה ברייטברג־סמל, דליה אמוץ: קשה שפה, 2000).

אפרת קליפשטיין עוסקת מזה עשור בפרויקט שבמרכזו ניסוח מדדים רגשיים דרך צורות, חומרים וצבעים. בסדרת העבודות הרים ושיאים מושלגים (2020) היא מתחקה אחר הנתיב שבין ביתה לבין בית אהובה, בניסיון להמיר את הרגשי לחומרי. לתרגם מחשבות, געגועים, כאבים ואהבה לתשוקה שמניעה אותם. התוצאה היא גופי עץ גדולים ועליהם מונחים בעדינות גבישי זכוכית, שחזותם מעלה על הדעת אבני חן יקרות שנחצבו מבטן האדמה. השילוב החומרי בין השניים יכול לתעתע, אך יוצר מארג של ניגודים והשלמה. במבט ראשון, הגבישים מדמים מעין פסגות הרים בלתי מושגות, נוף הלקוח ממקום אחר, אולם למעשה מדובר ביציקות של סדקים בכביש המחבר בין ביתה של קליפשטיין לבית אהובה, כביטוי למרחב טופוגרפי, גיאוגרפי, ממשי. "במהלך מיפוי הסדקים והיציקה שלהם", היא מספרת, "הרגשתי כמו כורה יהלומים שעושה עבודה קשה ומסוכנת ורק לעיתים רחוקות מוצא משהו ראוי". גופי העץ, לעומת זאת, גולפו ועובדו במלאכת יד כהליך טכני ועמלני. העיסוק של קליפשטיין בדרך – כיעד מתמשך ובלתי מושג – כבר הוצג בתערוכות בוקר, צהריים, ערב  (2020) ולהכיר עננים מקרוב (2022) . בתערוכה הנוכחית היא מוסיפה נדבך נוסף בעבודות בדרך אליך (2024) , בהן הסדקים מתורגמים לרישומי גרפיט שטוחים, כהים ונוטים כלפי מטה, כמו פלט בדיקת אק"ג המתחקה אחר דפיקות הלב. רישומים שהם כתמונת מראה לצבעונית הזוהרת של יציקות הזכוכית.

נעה רז מלמד מאמצת את הקש ליצירתה, כחומר שיש בו זיכרון של אדמה, של נוף ושל מקום; שאוצר בחובו סמליות של ציוויליזציות ומיתולוגיות; של מעגל החיים היהודי, אתוס חג השבועות וקציר העומר בקיבוצים; שנקשר לתבואה, לחם וחיים. במרכז תערוכתה דמטר ופרספונה (2022) שהוצגה במשכן לאמנות, עין חרוד, היא הציבה עבודת שהורכבה מגבעולי קש שבורים שיצרו מבנה שברירי שנמתח מרצפת החדר ועד לתקרה וכך ביקשה לרמוז גם על הפגיעות, השבריריות ופוטנציאל ההתכלות של כל אותם ערכי זיכרון ותרבות. העבודה כל השערים פתוחים (2024) שנעשתה במיוחד לתערוכה זו ממשיכה את עיסוקה של רז מלמד בכוח ובשבריריות הטמונים בגבעולי הקש ומהדהדת גם את המציאות העכשווית שבה אנו שרויים. לפנינו מבנה בצורת גשר, הצומח מהאדמה אך דומה שהוא מרחף באוויר, תלוי על בלימה. זהו גשר שאינו מגשר, שמבקש לחבר בין שתי גדות אך אלה נותרות מדומיינות, שנושק לקירות החדר אך מנותק מהן. בהתבסס על הזיכרון הקולקטיבי שלנו, שבו מתנגנות מילות השיר "כל העולם כולו גשר צר מאוד וְהָעִקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל " שהולחן על ידי ברוך חייט למילותיו של רבי נחמן מברסלב, רז מלמד מרכיבה מדרש חזותי משלה ומעוררת שאלות משלה לגבי תפקידו של הגשר: האם הוא מחבר בין עולם גשמי לרוחני? פיזי למטאפיסי? ומה מקומם של פחד, של ספק, של אמונה? אלומת האור שמאירה את מבנה הקש מוסיפה היטלי צל המכפילים אותו, ומציגים אותו בריבוי פניו ומשמעויותיו.

יניב שפירא
מאי 2024

צילומים: יסמין להב