נופי יערות אינם טבעיים לתרבות החזותית הישראלית.

רוב נופי הירוק בארץ הומצאו, למעשה, על ידי מעצבי הנוף הציוניים. הפיכת המדבר לגן פורח היתה מצוות הציונות האקטיבית, והדור שלי גדל לתוך הציווי הזה.

הורינו, שהגיעו מאירופה, התגעגעו ליערות אותם הכירו מילדותם וניסו ליצור פה יערות דומים, ובכל זאת אין לנו פה יערות, אלא פיסות של כתמים ירוקים בין האפור והצהוב.

כשאני מחפשת נוף לציור, אני מטיילת בין היערות המומצאים האלה. לגבי, הם טבעיים ואני מוצאת בהם השראה. אין לי צורך ללכת רחוק, אני מוקפת בהם בחיפה ובגליל. גווני הירוק מספקים את התשוקה שלי לעצים. האורן, הברוש, החרוב, האלון והאקליפטוס הם עבורי נוף של עצים. אני מחפשת את האור בין העצים, בין הענפים, את תנועת העננים שמסתירים לעיתים את השמש, את משחקי האור עם הצל, את השתנות האור בתקופות השונות של העונה.

אולי הטבע פה אינו ראשוני ובראשיתי, אבל הוא מתאים לי ומהווה עבורי הרפיה מהנופים האורבניים. יש בי הצורך לתאר שוב ושוב עצים ואני מוצאת השראה בנופי העצים של קלוד לוריין , גוסטב קורבה, קמיל קורו הצרפתים, או קספר דויד פרידריך הגרמני, כולם יוצרים שחיפשו דרכים נוספות לייצג נוף על בדים או על נייר. די לי במציאת קבוצה קטנה של עצים בעלי תבנית מעניינת או צורה עשירה כדי למשוך את העין ולגרות את היד, לצייר אותם ולהנציח אותם על הבד או הנייר ולהגיע לאיזושהי מנוחה רגעית או אשליה של רוגע. אני מנסה להרגיש את העץ ולהעביר אל הבד או הנייר את תחושת הקירבה אליו. כפי שכבר אמר הפילוסוף תיאודור אדורנו, בני האדם התרחקו מהטבע, שכן מאז התקדמות הציוויליזציה, מכפיפה ומתאימה היא את הטבע לצרכיה, מסדירה אותו ומנסה לשלוט בו. המקום היחיד בו מצליח האדם לגעת שוב בחוויה הראשונית ולהשיג את תחושת ההתחברות הבלתי אמצעית שלו עם הטבע הוא האמנות.

כשהגעתי ללונדון לפני כשלוש שנים, למדתי להתנסות בטכניקות חדשות של תחריט. מצאתי את התחריט הצילומי המבוסס על צילום שמועבר בטכניקה מעניינת אל פלטות של פולימר  ואחר כך מודפס דרך המכבש ומועבר אל הנייר. חיפשתי נושא שימשוך אותי וגיליתי את צילומי הנוף שנעשו בארץ עם תחילת ההתיישבות העובדת. העיבודים שלי לצילומים שנעשו בשנות השלושים והארבעים בידי מיטב צלמי הארץ אז, נראו מתאימים הן לאופי העבודה שלי והן לתכנים שמעניינים אותי.

הצילומים מתארים את המפעל הציוני, בשעתו היפה, את התמימות האידיאולוגית של אלה שבאו מרחוק לבנות ולהיבנות, את מיתוס עבודת האדמה. הצילומים עצמם הם מיתיים בנותנם את הדגש הפיזי לעוצמה הרוחנית של קדושת האדמה. בצילומים האלה מתקיימת סתירה: מצד אחד, הצילום הזה מנציח תקופה, אידיאל ומדגיש את אינסופיותו של המיתוס ומצד שני מוכיח את המיידיות של פעולת הצילום.

איך אנחנו מתבוננים כיום בצילומים האלה? מה הם אומרים לנו? מה הם מייצגים עבורנו? האמונה התמימה בצידקת הדרך, אבדה, אז מה יש בצילומים האלה ששימר את כוחם? בצילומים אלה, מתקיימת ובולטת עוצמה של ביטחון. הביטחון בולט הן בנושא המצולם, והן בדמויות הפעילות במרחב המשתקף בצילום.

חלק נוסף בתערוכה הוא של תחריטים שנעשו בחריטה יבשה ישירות על פלטת הנחושת ונוספו להם ניירות צבעוניים. הדפסים אלה הם חד פעמיים, כלומר, אין הדפס אחד דומה למשנהו.

                                                                                                                        אלינור רותם