המיצב 'קונסרב' מחבר מספר עבודות של גיא גולדשטיין שנוצרו בשנים האחרונות.

עיקר עבודתו של גיא כרוכה במעקב אחר אי-התכלותם של דברים. החומרים בהם הוא משתמש  הם חומרי יום-יום, חלקם לקוחים מתוך תרבות הצריכה: כלי פלסטיק חד פעמיים, יריעות סקאיי "דמוי עור", שקיות אשפה. כאלה שתכונת אי-התכלותם הפכה אותם לפסולים בעיני המודעות הסביבתית החדשה.

שותף לאחת מפעולות הטראנספורמציה הראשונות של גיא גולדשטיין היה מכרסם קטן, גרביל, שהשחיז את שיניו מידי יום בנגיסת צלחות חד פעמיות. שייריהן המפוררים של הצלחות, יחד עם הפרשותיהם של גרבילים, היוו חומר גלם לעבודה שהציג בעבר, מעין תיבה דמוית מזרן בעלת מראה פונקציונאלי מטעה. הצלחות הנגוסות נאספו כתצורות חדשות, אם תרצו צורות "זוכרות". הצלחת הנגוסה מקבלת מעמד חדש של אוביקט לתצוגה: היא מצולמת בהגדלה ניכרת, מודגשת בקווי המתאר שלה כנגד רקע ניטראלי, ממוסגרת ומוצגת על קיר בגלריה.

ה"חמורים" הנושאים על גבם יריעות סקאיי, מוארים בחלל במנורות קריאה ארוכות צוואר, הנראות כמו המשכם האורגאני. הן מביטות לעברם ומאירות אותם. הגופים העטויים עור מלאכותי מקבלים ממשות של יצורים היברידיים, מביטים וניבטים בו זמנית.

במבט ראשון נראה שגיא גולדשטיין מייצר איזור חפירות בארכיאולוגיה של העכשיו. חיבורים של צורות וחומרים, הלקוחים מתוך הקשרים יומיומיים שונים, מייצרים שורה של דימויים המעלים אצל הצופה שאלות ביחס למה שהוא "יודע" על הדברים: מתוך משך חייו, ניסיון חייו והסיפור שהוא נושא.

עכשוויותה של הארכיאולוגיה מתערערת בהצבתו בחלל של שולחן עץ לא מהוקצע, הנושא עליו מקבץ פרגמנטים המתקיימים לכאורה בשלמות הרמונית, ולמעשה מבטלים זה את זה: סדרת ספרי לקסיקון גרמני על תולדות התיאטרון מעתיקה את העבודה אל מרחב משמעות אחד. הסדרה מתחלפת בהמשכה בלוחות עץ פשוטים המדמים את הספרים ומערערים על תקפותם. כך פסלון החרסינה התומך בספרים, אוביקט בעל זמן היסטורי, נפגש בצמח עציץ פשוט, דבר אורגני בעל תוחלת חיים מוגבלת.

פרוות חיה המונחת שם, באותה קלילות בה נזרק מעיל על מסעד כורסה, היא נקודת התייחסות, מקרה מוות פתאומי הננעץ לתוך הסצנה כמו דז'ה-וו למשהו אחר, לעל זמניותו החזקה והפתאומית של המיצב כולו.   

פעולת האמנות של גיא גולדשטיין נחווית כמעט כמו הימנעות, או למצער נון-שלנטיות. העבודות שלו נראות כמו גילויים מקריים, כאילו עולם התופעות מספק לו די כדי לאסוף ולהציף דברים אל פני השטח. אלא שאלה הם פני שטח בלבד.  

צלילה העמוק-עמום של עבודת הסאונד, שיבוש של קול אנושי מהדהד המרעיד את שמשת החלון, מטעינה את החלל במתח דרמטי. האם הידיעה למי שייך הקול ובאילו נסיבות הוקלט תוסיף למשמעות, או אולי תסכן את כל המרקם העדין המתקיים בחלל במטען דרמטי עודף.

גם כך, בעבודתו של גיא גולדשטיין המשמעות נובעת מתוך האפיסטמה באופן שאין לטעות בה. די בפרווה מתה, דמוי-עור שרוט, כתב גותי ודברים המשנים צורה, אבל אינם מתכלים.