המיצב גלמים במגדל הוא תולדה של עיסוק באצירת החלל הריק שמעסיק את דליה מאירי לאחרונה.

מאז סיום לימודיה בבצלאל (1976), היתה האבן חומר הגלם המרכזי ביצירתה. כמי שגדלה ברמת יששכר, הפנימה את נוכחותם האין סופית של סלעי הבזלת, שהיוו ראש גשר חשוב בדרכה היצירתית. אופן הטיפול שלה באבן תמיד שימר את זהותה המקורית, גם אם טופלה או צורף אליה חומר נוסף. אופיה הגושני, הכבד, של האבן  השתמר כמו גם הצמדותה לאדמה. בשנים האחרונות החלה לנהל דיאלוג עם פיסיות שנעלמה אך השאירה עקבות מוקפות מעטפת בעוביים שונים.* בסדרת פסלי המאובנים מהשנים האחרונות החלה לבדוק את פישרו של החור, של ה-אין.

במקביל לעבודות האבן חיפשה האמנית חומרים אחרים שיאפשרו לה להעביר את תחושת הקרום העוטף. נסיונות שונים של עבודה עם עץ כשלד עטוף ניילון הוביל אותה לפני כארבע שנים לצרף את הפוליאסטר וסיבי הזכוכית למילון החומרים שלה. המסיביות של האבן הוחלפה בקונסטרוקציות קלות של ברזל בנין, עטופות סיבי זכוכית ופוליאסטר, מה שהוסיף את מימד השקיפות והקלילות לעבודותיה.

הגלמים שנוצרו למגדל הם הקליפה הריקה, השקופה למחצה שמרמזת על היצור ואבריו, אך מטשטשת את פרטיו האישיים. כאמנית שפועלת ומגיבה לסביבה נתונה, הגיבה דליה לגולמיותו של המגדל ולצורתו הגלילית בגלמים משלה. המגדל לגביה הוא גולם חלול וגדול שהתרוקן מהמים שמלאו אותו.
עקבות עברו הקודם השתמר בו, ובתוכו זה תלתה את הגלמים ואת קטעי קליפותיהם, מלמעלה כלפי מטה. שלושה מהגלמים ניצבים ברחבת התצפית של המגדל, צופים אל הנוף. 

*מקורו של העיסוק ב-אין נובע מהחפירות הארכיאולוגיות בפומפי שחשפו (ע"י מילוי החורים
שנמצאו בגבס) דמויות אדם שנספו ע"י הלבה. בחשיפתם הסתבר שהלבה הקיפה את הגופות
ושימרה את צורותיהן המרוקנות במשך אלפי שנים.

פרסומים על התערוכה:

 

דילוג לתוכן