“אני אוהבת לצייר דיוקנאות,

אני אוהבת לעקוב אחר פרטי הפרצוף או הבגד ולהעלות אותם על הנייר. אחר כך, בייחוד שמרגיזים אותי, אני משתלחת בדמויות כפי שבא לי. אני מציירת את בני משפחתי ואת ידידי בלבד, מודלים שכירים לא מעניינים אותי." כך כתבה נעמי סמילנסקי ב1995.^[1]

לדידה של סמילנסקי, הציור עוסק מאז ומעולם בשלושה נושאים עיקריים: נופים, דיוקנאות וטבע דומם. ברישום, אקוורל, שמן ותחריט היא העמיקה בכל אחד ואחד מנושאים אלו, כמו מדען הנחוש לחקור את הנושא שלפניו עד שיגיע להבנה מלאה ומספקת .

ציור דיוקן הוא נושא מורכב וטעון, משום שהוא מזמן יחד את הצייר ואת מושא ציורו, ואלה מקיימים ביניהם קשרי עיין וחילופי מבט. יש במפגש הזה סיכון הדדי משום שמבטו של הצייר אינו שווה נפש, והוא מסוגל לחשוף מטענים נסתרים המצויים מתחת לפני השטח – לא רק של המודל אלא גם שלו עצמו.

בתוך השדה הזה פעלה נעמי סמילנסקי, כשהיא מסתגרת באטלייה שלה עם המודל, תמיד מישהו מבני משפחתה או מידידיה, בישיבה אינטימית תחת עינה המתבוננת וידה הרושמת ומציירת. את דיוקנו של הסופר ס. יזהר, עימו חלקה את חייה , ציירה פעמים אין ספור. בתקריבי הפנים ובתנוחות הביתיות ניכר הניסיון למסור עדות על יזהר, אישיות ידועה ונערצת, מתוך מבט קרוב ואינטימי מאד – מבט על יזהר בנעלי בית.

בשני רישומים של לאה ניקל, חברה וציירת, נמסר, בזרימה חסכנית של קווים, משהו מן הדמות הנשית הסוערת. זיוה חנן ביתה של ניקל, נחשפת כדמות דרמטית וססגונית. אישיותה האקספרסיבית של המשוררת אגי משעול, חברת המשפחה, ניכרת במבטה החודר ובקוים הרגישים. הילה ביתה של נעמי, מצוירת בנגיעות מכחול עדינות ומבטה מצועף.

המבט הנוקב והבלתי מתפשר ביותר מצוי דווקא בפורטרטים העצמיים של נעמי, בהם היא מוסרת את עצמה ללא חמלה. שם נבחין קודם כל בעיניים, בנוכחותו  החדה והסקרנית של המבט. זהו המבט היוצר את הקשר הראשוני בינה לבין המודל שמולה.

הפעולה הציורית עבורה היא פעולה רגשית – התוצאה חשובה, אך היא איננה העיקר – הציור הוא מראה לנפש.^[2]

^[1] נעמי סמילנסקי (ז"ל) ילידת 1916, היתה ציירת ותחריטאית, בוגרת בצלאל החדש 1937-1941. יצירותיה נמצאות באוספים ציבוריים ופרטיים בארץ ובחו"ל.

^[2] הטקסט מתבסס על טקסט שכתבה עדה נעמני לקטלוג של נעמי סמילנסקי בהוצאת גלריית הסטודיו ברעננה.