עדן אורבך עפרת מציגה בפנינו, בכלים דיגיטליים עכשוויים, סצנה המאזכרת את המיתוס הנוצרי הקדום של אחרית הימים – ארבעת פרשי האפוקוליפסה – פרשי יום  הדין. מתוך הערפל עולות וצצות דמויות, המתגלות לאיטן כארבע רוכבות חסרות פנים, רכובות על סוסים בצבעים שונים. ארבע הרוכבות דוהרות זו אחר זו לעבר המצלמה עד שהן נמוגות אל תוך האין, וחוזר חלילה…

מי הן אותן שליחות? מה הן באות לבשר לנו? אלו חרדות הן מבטאות?

האפוקוליפסה היא בת בית בעבודותיה של אורבך עפרת. העיסוק שלה בה מגיע לאו דווקא ממקום חברתי ופוליטי, אלא ממקום פסיכולוגי נפשי, עיסוק בחרדות, מעין צל גדול שתמיד אורב בפתח, מאיים, מטריד, ובעיקר נוכח.

אורבך עפרת מחברת בין מיתוסים מתרבויות שונות, בין ייצוגים אוניברסליים, לבין פרשנות אישית עכשווית, ויוצרת מיתוסים פרטיים משלה. בעבודתה, ארבעת פרשי האפוקוליפסה (מתוך חזון יוחנן בברית החדשה), נפגשים עם החרדות של הנס הקטן מספרו של זיגמונד פרויד.

חזון יוחנן, הספר האחרון בברית החדשה, מתאר את מאורעות אחרית הימים – אשר תתרחש, על פי האמונה הנוצרית, לפני שישו ישוב לעולם וידון את כל החיים והמתים ביום הדין. פרק ו' של הספר מתאר ארבעה שליחים, פרשים, המופיעים בארבעה צבעים שונים – לבן, אדום, שחור וירוק, ומסמלים, על פי חלק מהמפרשים, מלחמה, רעב, מגפה ומוות.

ומהו הקשר בין פרשי האפוקוליפסה לד"ר פרויד? התשובה לכך היא הנס הקטן. הילד פיתח פוביה (חרדה קיצונית) מסוסים, אשר הובילה אותו למצב בו סרב לצאת מביתו. בספרו "הנס הקטן: אנליזה של פוביה בילד בן 5", מתאר פרויד את הטיפול בהנס הקטן שנערך באמצעות אבי הילד, המהווה את תיאור המקרה הראשון בהיסטוריה של טיפול פסיכואנליטי בילדים.

כמו יונתן הירשפלד, כך גם עדן אורבך עפרת, שואבת את השראתה ממקורות מיתולוגיים, ומטקסטים תרבותיים קנוניים מתקופות ותרבויות שונות, ועושה בהם  כבתוך שלה. היא בוראת עולמות אפלים, מלאי קסם ומסתורין, שבהם דרים יחד דימויים סימבוליים, מיתולוגיים ופסיכולוגיים כאחד, החוברים יחדיו לחוויה קיומית.