אל המגדלור | דורית רינגרט

לפני שנים התחלתי לקרוא בספרה של וירג’יניה וולף אל המגדלור בתרגומו של מאיר ויזלטיר. הקריאה הייתה לי קשה והנחתי לספר בידיעה שאחזור אליו. כריכת הטורקיז ועליה צילום פסל הזוג הצופה אל הגלים מאת הנרי מור, נכחה, נשכחה, ואיכשהו תמיד חזרה והופיעה בין הספרים. יתכן שזה הזמן. הקריאה כעת מלווה ברישומים ובהדפסים העולים בזיקה לטקסט, ונדמה כי תמשיך לבקש עוד ועוד דימויים.

התערוכה פורשת עבודות שנעשו בזיקה לפרק הראשון: החלון, בו מתבוננת וירג’ינה וולף בערב אחד בחיי משפחת רמסיי השוהה בבית קיץ על חוף הים באחד מאיי סקוטלנד הצפוניים. האב, פרופ’ לפילוסופיה, משוחח עם תלמידים וקולגות במרפסת, והאם עסוקה עם בנה ג’ימס, הצעיר מבין שמונת ילדי המשפחה, בעבודות יצירה, גזירה והדבקה.

ג’ימס משתוקק להפליג למחרת אל המגדלור, מה שמעורר מחלוקת בין ההורים. האב הרציונאלי קשוב לתחזית מזג האוויר ומבטל את האפשרות ליציאה אל הים, והאם מנסה להחזיק בתקווה ולהחיות את הכמיהה והרצון של בנה. בתחילת הפרק מתארת וירג’יניה וולף את ג’ימס הילד כמי: …“שהשתייך, אפילו בגיל שש, אל אותו שבט עצום שאינו יודע להפריד רגש אחד מאחר  1” אך דומה שכך מתנהלות גם הדמויות האחרות.

השיחות ביניהן קצרות, משפטים חטופים, האירועים החיצוניים מינוריים. לעומתם מתוארים באריכות רצף המחשבות והרגשות הנפתלים והלא מדוברים, ומהווים את עיקר ההתרחשות. וירגיניה וולף ערה במיוחד לטרנספורמציה ולשינויים בתודעת הדמויות, והדיוקנאות שמתקבלים נבנים מהצטברות רישומי זרם התודעות של הנוכחים ומתוך פרישתן של מספר נקודות מבט. לעיתים נראה כי וירג’יניה וולף מרמזת על כוחה של מחשבה לברוא ולייצר מחשבות אצל האחר. אז נחשף אופיין הלא אוטונומי של החשיבה וההוויה.

מרת רמסיי, האם, נעה בין באי הבית והגן.עסוקה בארוח, בהקשבה למשרתת, לבעלה, לתלמידיו ולילדיהם. או אולי איננה עסוקה, אולי היא נעה בין הנמצאים, ופשוט נוכחת, פשוט נמצאת? אבל לא, היא עסוקה. עסוקה כיון שהמחשבות שלה אינן מרפות, כל רחש מעורר ומציף בתוכה זרם של תחושות ומחשבות הגואות ומאיימות להציפה. היא דואגת. מבלי שאשים לב, מרת רמסיי חוזרת שוב ושוב בעבודות. “מה כל העניין הזה שלך עם מרת רמסיי,”? שואלת טלי כהן גרבוז, ואני אפילו לא מבינה שהיא כל כך נטמעה בי.

עיקר העבודות מעלות את דמויותיהם של מרת רמסיי, בנה ובעלה. האם נדמית על ידי הבן לעץ פורח, נוכחותה הקורנת מושווית לאורו של המגדלור המאיר ומכוון את המפליגים. מחשבותיה צפות ושוקעות בעוד היא נעה בין תחושות של ייאוש ובדידות לרגעי יצירה והתהוות עם הנמצאים. בין האב לבן מעמידה וירג’יניה וולף סכין ובין מרת רמסיי לבעלה היא מציפה את שאלת ההזדקקות והאהבה.

דילוג לתוכן