קווי-קווים מפותלים, סבכי חוטים ונוצות, עלי כותרת עדינים – מסה ותנועה. יופי ראשוני זה, הניבט בעבודותיה של נוביקובה, מפנה כהרף עין את מקומו לרתיעה מן הנוכח בהן – המוות.

בתהליך עבודתה מלקטת האמנית חומרים שזמנם עבר: סבך של חוטי ברזל חלודים, פרחים נבולים, זיקית או פרפרים מיובשים, ציפור מתה, עצמות, ועוד.  היא מניחה אותם להתבוננות על שולחנה בסטודיו, בונה קומפוזיציה, ומארגנת את "השחקנים" לרצפים חזותיים. לאחר מכן, כפי שנהגו בעבר חוקרי הטבע, היא רושמת אותם בקפדנות. בשפתה הייחודית היא מתרגמת את המסה של החומרים שליקטה לרצף של קווי דיו או עיפרון. וכך, ברישומם על הנייר, היא מאחדת ומחברת בין אוביקטים חיים ומתים, דוממים או צומחים.

הצמחים הקמלים והחיות המיובשות ברישומיה, יוצרים מרחב של יופי ואסתטיקה הנע בין המציאותי למטפיזי, בין הפיוטי לבין הדמוני. "כל עבודה היא מסע לבלתי ידוע. בדרך כלל קיים רעיון או רק דימוי בהתחלה, וזה מתפתח תוך כדי עבודה. אני מחברת, מצרפת, מרכיבה. כך מהדימויים הקטנים נרקם עולם ומלואו… "

נושא המוות טבוע עמוק ביצירותיה של נוביקובה, כמו אותם תיאורי הואניטאס, שהיו נפוצים בעיקר בציור ההולנדי והפלמי של המאות ה-16 וה-17. הוצגו בהם מבחר תיאורי טבע דומם של פריטים כגון: גולגולות- אדם וחי, פירות או פרחים במצבי ריקבון שונים, אשר במשמעותם הסמלית רמזו לחלוף החיים ולמוות המתקרב.

בקו רישומי פואטי, מחברת האמנית את סך החלקים למעין שלם היברידי – מנסה בכך להפיח חיים בשיירים החרבים. באיטיות ובסבלנות, היא בונה על הדף מעין מאוזוליאום אישי , שבו היא מעניקה חיי נצח לשרידי החיים שאספה בדרכה.