התערוכה עסק משפחתי בוחנת היבטים תרבותיים ואישיים המתגלים דרך מארג של יחסים משפחתיים. האמניות, ורד נסים וטל שוחט, שתיהן בָּנות למשפחות מזרחיות, חוקרות בעבודותיהן,  כל אחת בדרכה, שאלות של זהות, של מגדר, של פערים תרבותיים, חברתיים וכלכליים, ערכי משפחה ועוד. אצל שתיהן, ההורים מהווים דמויות מרכזיות ביצירה ונוטלים בה חלק בלתי נפרד. מערכות היחסים המוצגות בעבודתן משמשות כמצע להקשרים רחבים יותר.
עבודותיהן של נסים ושוחט הן סוג של תיאטרון מצולם. בעוד האחת מבססת את התיאטרון שלה על מציאות החיים המפרכת של הוריה, האחרת בודה מציאות שבה הוריה הם דמויות צבעוניות, אקסטרווגנטיות, מעין אלטר-אגו המרחיק אותם מהמציאות האפורה, אך חושף את מהותם.
אם במציאות אם בבדיה, בבסיסו של התיאטרון המשפחתי ניצב המבט הכפול – הפנימי והחיצוני, החומל והביקורתי, הרציונלי והפואטי – שבו לכודות האמניות. שילוב מרתק בין חמלה לבין חשיפה מוקצנת וגרוטסקה. הייצוגים העולים בעבודות מנכיחים לעתים טראומה, נוגעים בפצעים וכאבים, בצלקות של זהות, לעתים מתריסים אל מול הממסד ולעתים נאחזים בפולקלור.

ורד נסים גדלה במשפחה של עולים חדשים מעיראק, השייכת למעמד הפועלים. אביה עבד כפחח-רכב ואמה כעובדת בניקיון. בזיכרונותיה עולים קשיי התמודדות עם עוני ומצוקה כלכלית ומעמדית לצד שפע רגשי של חום ושמחה. הוריה הם הקול שלה. כבר שנים רבות שהיא מצלמת ומביימת אותם. דרכם היא מהדהדת ומעמתת את השאלות והטראומות של מציאות חייה. באמצעות סיפורם מספרת נסים את סיפורו של דור אבוד – דור ההורים שהקריב את עצמו, את הרצונות והשאיפות שלו, למען עתיד ילדיו. בעצם הפיכתם של הוריה לדמויות בעבודותיה, היא 'מזיזה' אותם משולי החברה למעמד של גיבורי תרבות ומביאה בפנינו את קולותיהם המושתקים.

בעבודת הווידאו "אם אספר לכם קורות חיי, דמעות יוצאות לי מעיני", עוטה אמה של האמנית שמלה, העשויה מסמרטוטי רצפה. במרכזו של שטיח צהוב, עגול וגדול היא כורעת על ארבע, מקרצפת אותו ללא ליאות. השטיח, מעין שמש גדולה, עשוי כולו כפפות ניקיון צהובות. תוך כדי עבודתה האם שרה, מספרת, בוכה או רוקדת: "בעיראק לא היה לה, לעוזרת בית, שום כבוד, זו היתה העבודה הכי משפילה…"  היא סוחטת את הסמרטוט שעל גופה ואומרת: "יחי הסמרטוט, בשבילי הסמרטוט הוא דגל… הרווחתי כסף בזכות הסמרטוט… אני לא משכילה, הילדים שלי יהיו משכילים. השכלה זה כוח". האם חוזרת על פעולת הניקיון המפרכת והסיזיפית בשעה שבּתָה האמנית, יושבת בראש סולם, לבושה מעין שמלת כלה לבנה, מזליפה על אמה מים ממשפך, כמו מבכה את עולמה של האם שבו צריך "רק לנקות, לנקות, לנקות, שיהיה נקי, נקי, נקי…" 

לצד עבודת הוידאו, תלוי על הקיר עיגול הכפפות הצהוב והגדול. דימוי אבסטרקטי זה, עשוי כפפות ניקיון, נדמה כהילה סביב ראשו של קדוש, כשמש, כ'שמש העמים' המאירה את עולמן של הפועלות.

בעבודתה החולמים, נראים אביה ואמה של נסים ישנים במיטתם בתום יום עמל מפרך. הכפפות הצהובות שנדמו לשמש בעבודת הווידאו הופכות לכתר מלכות על ראשה של האם בביתה פנימה.

שפתה האמנותית של ורד נסים גדושה בחומרים זולים, חפצים מייצור המוני, קיטש מסוגנן, אותם היא "מגביהה" באמצעות פעולה אמנותית, עמלנית – מחבטי שטיחים משובצים באבני סברובסקי ובתוכם זרי פרחים מפלסטיק, חמסות פרחוניות ומוזהבות שמגינות מפני עין הרע – כאילו יש בכוחה של האסתטיקה המזויפת, הגדושה, לעטוף את כאב ההחמצה בעטיפה נוצצת ומלאת הומור.

בעבודה נוספת, נראות ידי הוריה של נסים שלובות זו בזו ובתוכן שט ברבור קריסטלי. העבודה מעוטרת ב'רקמה' עמלנית עשויה משרשראות של מדבקות ואבנים נוצצות.  הידיים השלובות של ההורים, סדוקות מעבודה קשה, מייצרות עבור הברבור את מרחב המחיה שלו, מרחב של הקרבה ושל תקווה.

טל שוחט מביימת את הוריה בצילומים תיאטרליים, המערערים את האבחנה בין מציאות לבדיון. היא מעמידה, מעצבת ומביימת בקפדנות רבה את הסצנות הבדויות, שבאמצעותן היא מעלה שאלות בנושאי זהות ומגדר.

שוחט, בת לאם ממוצא לובי ולאב ממוצא פרסי, משתוקקת בכל ליבה אל הלבנטיניות ואל התרבות המזרחית. היא מבקשת לכבוש מחדש ולנכס לעצמה את האסתטיקה ה"ערבית" – זו שבאה לידי ביטוי בעודפות, בקיטש. אותה אסתטיקה "אוריינטלית" שבסביבתה גדלה, ואשר נתפסה בתרבות הישראלית ההגמונית כ"טעם ערבי" – משמע, טעם רע.

בעבודת הווידאו סיפור משפחתי מתייחסת שוחט לטראומה של עליית יהדות המזרח בשנות החמישים. העבודה צולמה בחולות חדרה, בין שרידי מעברת אגרובנק – אחת המעברות הגדולות שהוקמו באזור השרון. שוחט מצלמת תהלוכה, מעין מסע אשכבה, רקוויאם להוריה ולבני דורם – המהגרים משנות החמישים. בראש התהלוכה – מרכבה הנושאת את הוריה של שוחט, מקושטים בנוצות ובפנינים. מאחוריהם  צועדת גלריה מגוונת של דמויות, גברים ונשים בגילאים שונים – כולם בני משפחה וחברים. הדמויות של שוחט – עוטות תלבושות משונות, מבוססות בחולות חדרה בין שרידי אקליפטוסים – מתעתעות בצופה: מצד אחד, נדמה שהן תרות אחר "הארץ המובטחת", מקום נכסף, מקום של געגועים; ומצד שני, נראה שהן הולכות אל עבר מרחב בלתי אפשרי, כמעט דיסטופי. הסרט נע בין זמנים, בין נופים בתוליים בראשיתיים לצללי מגדלים עכשוויים. המוזיקה מערבבת בין מערב למזרח, גיטרות חשמליות, מואזין. התהלוכה מסתיימת במחנה אוהלים, הילדים נרדמים על גבי מחצלות. לאיזה עולם הם צפויים להתעורר?

בעבודת הווידאו license to survive נראה אביה של שוחט, בתחתונים מנומרים לגופו, מחצצר על חסה, כשברקע מנגן החלילן זמפיר. את "נגינת" האב מלוות דמויות שונות – נשים יפות מתנועעות לקצב הצלילים, עכברים מתרוצצים – וקשה שלא להיזכר ב"חלילן מהמלין". העבודה עוסקת בבגידה, בגידתו של הגוף – הגבר המזרחי המזדקן, הטפט המתקלף, הפירות המרקיבים. מעין ממנטו מורי^[1] עכשווי הנוגע בגרוטסקה ובמלאכותיות, בקריסת התרבות והסמכות הגברית, באובדן של הסדר הנכון, של המהלך הטבעי, המסורתי.

בעבודתה, מונה בשימלה שחורה, מצלמת שוחט מעין מחווה לציור הנודע "עלמות החצר" של ולאסקז. במקום אינפנטה מרגריטה, בתו הבכורה של מלך ספרד, מצולמת מונה – בתה של האמנית, לבושה בשמלה שנראית כמו יצאה מן הציור. בנות לווייתה הן סבתה ובנות משפחה נוספות, אשר ניצבות חמוּרות סבר מאחור, מישירות מבט למצלמה, בחדר שנראה כמטבח תעשייתי. החלל קר, ללא רבב, סטרילי, למעט הבצק המונח על השולחן. הכוח הנשי הרב-ראשי נדמה כאן כבעל עוצמה – מחייה והורסת כאחת. נשות המשפחה מצטיירות כקבוצה של תמיכה אך גם של פיקוח חברתי.

ורד נסים וטל שוחט אינן נרתעות מעיסוק בעבודותיהן בסוגיות של שוליים, של מנגנונים חברתיים סמויים או של טעם עממי. הן מציגות בפנינו עולמות מורכבים הפועלים בין דמיון למציאות, בין העמדת פנים והתחפשות לבין התרסה. עבודותיהן, מלאות בהומור (גם עצמי)  כלפי אסתטיקה של שפע מדומיין של גודש ומלאכותיות. ה'עממיות' שלהן אינה טעם לוואי כי אם נושא הביקורת של יצירתן. יחדיו הן מציפות במעין 'חינגה' משפחתית, עמוסה "כל טוב", את הסיפור המשפחתי, החברתי והתרבותי של כור מחצבתן. בשפתן האמנותית, בפרספקטיבה תרבותית עשירה, הן מייצגות את קולם המושתק של דור ההורים ויוצרות מרחב ויזואלי, המשלב באופן רב משמעי בין רגעים של קסם ויופי לרגעים של הזרה עצמית ושל כאב. 

^[1] ממנטו מורי (Memento mori) הוא ביטוי שפירושו "זכור שתמות" . כינוי זה הוענק לסוגה של יצירות אמנות מגוונות שמטרתן להזכיר לבני האדם כי סופם למות, ומופיע כמוטו ביצירות אמנות רבות, בעיקר מהרנסאנס.