גדיד – קטיף תמרים. מאז ומתמיד מזוהה התמר המצוי ממשפחת הדקליים עם ארץ-ישראל. התמר הוא אחד משבעת המינים שנתברכה בהם ארץ-ישראל, כפות התמרים נדרשות לבניית הסוכה, והלולב הוא אחד מארבעת המינים. הדימוי הסכמטי של התמר, ובדרך כלל הצגתו כמבנה מבודד, מביאים להבנתו כסימן וסמל, במסורות החזותיות הקדומות הוא מסמן מקום. ברומא הקיסרית הובנו כפות התמרים במשמעות של ניצחון ונצח, מסורת צורנית זו, אומצה בחלקים גדולים שלה על ידי הנצרות. באמנות היהודית בתפוצות, מאז ימי-הביניים ובעת החדשה, התמר מסמל את ארץ-ישראל ויופייה, חלק מהנוף המקומי. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, אימצה גם האמנות העממית בארץ את השימוש בדימוי עץ התמר.

תערוכה זו פורשת מנעד רחב של תפיסת התמר, בעבודות התחריט הצילומי של תרצה ולנטיין הוא נוכח כמסמן מקום, על קערות הקרמיקה ועבודות ההטבעה על נייר עושה תרצה שימוש בדימוי החזותי של התמר כמוכר במטבעות הישראליים, ואילו בצילומי החרצנים היא יוצאת אל מחקר של דימוי צילומי מופשט עכשווי. רונית פן מגיעה אל סנסני התמר מתוך העיסוק בטכניקות הקליעה.  שליטתה במגוון חומרי גלם ושיטות עבודה מסורתיות מרחבי העולם, מובילה אותה אל מחקר מעשי. היא מיישמת על הסנסנים טכניקות קליעה השאולות מחומרי קליעה אחרים וצורות עבודה מגוונות.

את הסנסנים אוספת רונית בעונת הגדיד ממטעים בעמק הירדן, אל סדנתה בקיבוץ גניגר. היא מעידה כי הסנסנים – הענפים הנושאים את פרי התמר – פותחים עבורה ועבור קולעים וקולעות אחרים, שדה נרחב ליצירה; כחומר ייחודי, בדומה ובשונה לקליעות המסורתיות, וכחומר ביד היוצר בידי בעל המלאכה המפתח גם עבודה בסגנון אישי.

תרצה מספרת כי המניע ליצירתה האמנותית בא מההתפעמות מהטבע, היא יוצרת מתוך רצון לשתף אחרים בחוויה "הללויה לטבע".  החקירה האמנותית שתוצאותיה מוצגות בתערוכה זו, התחילה כאשר ענף עוברי לא מפותח נאסף על ידה אל חדר עבודתה, מתוכו התפתח העיסוק בתמרים. תרצה רותמת לעבודתה את כל חלקי העץ, מסיבי הגזע ועד לגרעיני הפרי, סקרנותה ורצונה להעמיק ולבחון את האוצר שהעניק לה הטבע, הניב עבודות בטכניקות מגוונות. "מה תמרה זו אין בה פסולת אלא תמריה לאכילה, ולולביה להלל, חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות להקרות בהם את הבית – כך הם ישראל אין בהם פסולת – אלא מהם בעלי מקרא, מהם בעלי משנה, מהם בעלי תלמוד, מהם בעלי הגדה"  (בראשית רבה, פרשה מא, סימן א) במקביל לפעולה האמנותית תרצה חוקרת ולומדת את מקומו הנכבד של התמר בתרבות ובמסורת היהודית, עבודותיה נטועות ברצף מסורת היצירה והאמנות בארץ-ישראל מימי קדם ועד ימנו.

תרצה ולנטיין, אמנית – יוצרת בנייר, מדפיסה, מציירת, מצלמת וחורזת.

בעלת תואר ראשון  בביולוגיה ותעודת הוראה, האוניברסיטה העברית  ותואר שני בעבודה סוציאלית, בוסטון יוניברסיטי, בוסטון. עבדה כמורה לביולוגיה במשך ארבע שנים וכעובדת סוציאלית עשרים שנה  וכן עסקה בהנחיית קבוצות בפוטותרפיה. בעשר שנים האחרונות עוסקת באמנות כעיסוק עיקרי, לומדת קורסים שונים כל הזמן , אך ללא השכלה פורמלית בתחום האמנות. הציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות.

רונית פן, קולעת מסנסני תמר זה 20 שנה. למדה את טכניקות הקליעה אצל מספר מורים: הרצל אוסטר – חלוץ הקליעה בארץ והמורה הראשון לקולעים רבים, רותי דניב – מי שגילתה את אפשרות הקליעה מסנסנים, Eva Seidenfaden מדנמרק, שפיתחה שיטות קליעה שהביאה מאפריקה לחומרים אחרים.

רונית בעלת סדנה בגלריה שבקיבוץ גניגר. מעבירה סדנאות ללימוד מלאכת הקליעה, פועלת רבות להעשיר את התחום ולפתח את האפשרויות הגלומות בו. מקיימת קשר הדוק עם חלימה בושנאק מכפר מנדא ועם עוד קולעות מהכפר, רונית חשפה בפניהן טכניקות שפותחו לקליעת סנסנים וכיום הן ממשיכות לקלוע ולייצר סלים למכירה באופן עצמאי וגם מעבירות סדנאות במרכזים קהילתיים שונים.