געגוע

הסטודיו לפיסול קרמי של נורית דריזין

האמנים כותבים על יצירותיהם:

אולגה דמנטייב / געגוע לחימר, חזרה לילדות, פילוסופיה של ריקנות ומלאות

אחרי הפסקה שלא מרצון, חזרתי לסדנה עם צורך עז פשוט לגעת בחומר מחדש, לחוש במרקם וברכות המתמסרת והמאפשרת ליצור יש מאין. רציתי לטעום מכל סוגי החימר בבת אחת.  כל הצבעים והטעמים התערבבו לי בין האצבעות לחגיגה של חושים ויצירה.

איריס זריהן / הצלילים של החיים

המוסיקה היא שפה ללא מילים אשר מחברת בין אנשים, מרפאת פצעים ומחייה לבב אנוש. היא מלווה את חיי מגיל צעיר מאד. תמיד התנגנה מוסיקה בבית סבי וסבתי וכן בבית הורי. כלי נגינה היו מונחים בפינת החדר והפטיפון התנגן ברקע. הגעגוע הגדול שלי הוא לשכב על השטיח בסלון, לשים תקליט ופשוט לרחף ולצלול אל תוך ים של צלילים.

אירית ארד / געגועים מן העבר

געגועים זה כאב. געגועים יכולים להיות אפילו בלתי נסבלים. אולי במבט לאחור, ממרחק של שנים אפשר לראות בהם משהו מתוק, אבל בזמן אמת חשים רק את הכאב והכמיהה למשהו חסר, אפילו אם זה חסר זמני.

אני נזכרת בגעגועים שחוויתי בנעורי, כשהחבר שלי היה בצבא, ואני, תלמידת תיכון. ציפיתי בכיליון עיניים לביקורו, ובהעדר אמצעי התקשורת שיש היום, לא ידענו מראש מתי זה יהיה. לפעמים היו פרקי זמן ארוכים בין ביקור אחד לשני. מהרגע שחזר לצבא אחרי שבת, ספרתי את הימים לבואו של המכתב ממנו. הציפיה לא היתה מתוקה. היא היתה כואבת ומתישה, וכשהמכתב התמהמה או ביקורו התמהמה – בכיתי מגעגועים. 

את געגועינו הבענו במכתבים. קופסת המכתבים ששלחתי לו וקופסת המכתבים שהוא שלח לי, נמצאות בביתנו עד היום. לעבודתי קראתי "געגועים מן העבר" ולא "געגועים לעבר". אני לא מתגעגעת לימים ההם. אני שמחה שאני לא צריכה להתגעגע. הוא איתי. בעבודתי אין עצב או כאב, רק זיכרון של מה שהיה.

אליענה גבאי / אל ים ההפלגות

כחול הוא אחד מצבעי היסוד. כחולים הם שמיים בהירים, כחול הוא האור הניבט ממים צלולים. כחול מסמל עבורי שלווה פנימית, סיפוק ואינטואיציה פנימית. הכחול לגווניו מבטא את הגעגוע שלי להורים. הוא מושרש עמוק בזיכרון ילדות ומשפחה. אמי ז"ל בחרה בכחולים בעת התפירה ובעת הסריגה ובעיצוב חדר הילדים. נטייתה של אמי ליופי ולאסתטיקה נצרבה בהווייתי. אבי ז"ל בחר עבורנו טיולים של נחלים, אגמים, חוף ים, ושייט באוניה.  השטנו אניות מעשה ידינו מעץ ומנייר, שטנו בחסקה בים, בסירות משוטים בנחל הירקון, והפלגנו מעבר לים. הבילויים בין גלים ומרחבים היוו יציאה מן השגרה אל חופש ומיזוג עם הטבע, הרפתקאות, קירבה משפחתית וגם ניקוי ראש.  מכאן אימצתי את נושא עבודתי ואת מוטיב הצבע הכחול.

אריה ישראל / אריק אינשטיין

אריק איינשטיין הוא עבורי תמצית הזמר העברי במיטבו או כפי שנאמר עליו: "אריק איינשטיין הוא יותר מאשר הזמר הישראלי הגדול ביותר. איינשטיין הוא ארץ ישראל האמתית". שירתו ליוותה אותי כמעט לאורך כל ילדותי, נעורי ובגרותי עד היום במשך כשישים שנה. מלבד היותו בעיני גדול הזמרים הישראלים, יוצר ענק, שחקן אדיר ובעל אישיות יוצאת דופן, אריק היה אדם צנוע ולא התנשא על זמרים ומוסיקאים שליוו אותו לאורך הדרך. אופיינית לו האמירה שהשמיע בראיון עם עלי מוהר לגבי השורה משירו של אברהם חלפי "תוכי יוסי" "העצבות כמו כוס היא ובה יין מר מענבי הנשמה" אריק אמר: "גם אם אחיה חמש מאות שנים לא אצליח לכתוב משפט כזה". אהבתי את בחירותיו הן בתחום המוסיקלי והן בתחום השירה.

גם שירים שהוא עצמו כתב רוויים אמירות בעלות משמעות עמוקה אשר נגעו לליבי כמו:                     "עייפים מלשאול את אותן שאלות, מלקבל כל הזמן את אותן התשובות, עייפים מלבוסס באותן הביצות ולא להבין שום דבר", עייפים מללחום בקרבות אבודים, להרגיש לבד, כמעט לגמרי לבד."  או "עת לרצות להיות לבד ועת להיות ביחד, עת להיות כמו אחד ועת לדעת פחד" או "הבושה, את אוכלת אותי בלי בושה אני משתדל וישר מתקפל, מתקפל בפינה וחוזר אל הצל."

למרות שלא היה לי כל קשר אישי אתו, אני מתגעגע אליו כמעט כמו היה קרוב משפחה שהלך.

היבה פאחר אלדין / אלמנזול "المنزول"
אלמנזול היא מילה ערבית שפירושה אורחן, המקום אליו הגיעו והתארחו כל האנשים שביקשו להגיע לעוספיא. שם קרו כל האירועים החשובים. הכיכר היתה הלב הפועם של הכפר.
בשכונה הזאת, בכיכר המרכזית אלמנזול, נולדתי וגדלתי יחד עם בנות ובני גילי ושם עברו להן שנות חיי הכי יפות, הילדות הכי נפלאה שיכלה להיות.
שיחקנו, צחקנו, רבנו והשלמנו בסמטאות, בין הבתים הנושקים אחד לשני, בין הקירות היפים.
אני מתגעגעת לאנשים, לנופים למקום הנפלא הזה הטומן בחובו את כל הדברים היפים והחשובים שעיצבו את חיי ועשו אותי למה שאני היום.
אם תסיירו בשכונה, בכיכר שנקראת עד היום אלמנזול, עדיין תוכלו לראות חלק גדול מהמבנים וקירות האבן העומדים איתנים ויפהפיים. בית הורי עדיין נמצא שם. אני מתגעגעת!

ורדית בירן/ ביתן הפרחים והמתנות של אמא

אמא שלי עיצבה וטיפחה את חנות המתנות שלה כמו שיוצרים יצירת אמנות, באהבה ליופי ובדמיון רב. כילדה הרשימו אותי במיוחד בקבוקי הזכוכית שהציבה על המדפים. צבעם הכחול העמוק, שקיפותם וצורתם העגולה הובילו אותי לבחור את הבלון העגול, הצבעוני, סמל לילדות ולתום, כמוטיב מנחה בעבודה לתערוכה.   

יפה פוקס / לבן היתה חולצה רוסית

הגעגועים שלי, למתים שלי. זהו מסע הבריחה של אמי שרה ז"ל, אל החופש, מיוצג ומצוין כאן לראשונה בקווים אדומים. את לחמה, חייה ובריחותיה מהצורר הנאצי, מימנה בעבודות מזדמנות בתפירה ובעיצוב תלבושות. לבן, אחי ז"ל היתה חולצה רוסית, עמה עלה ארצה עם אמי בשנת 1948. חוטי הזהב איתם רוקמים על פרוכת, בתך מכונת תפירה ובתכים אחרים, מייצגים בעבודה את אבי, משה ז"ל.

לנה גרישקוב / געגוע לאמא, זיכרונות ילדות

פסלוני מיניאטורה מחרסינה, אשר יוצרו במפעלDulovo  הממוקם בפרוורי מוסקבה והאופייניים לקישוטי הבית ברוסיה בתקופת ברית המועצות, שימשו לי דגמים לעבודותי. הפסלונים הללו מלווים אותי כל חיי וזכורים לי עוד מבית סבתא. הפסלון המתאר ילדה שמאכילה תרנגולות, על פיו יצרתי את העבודה הנוכחית, נושא עמו סיפור וגעגוע. אמא שלי הביאה אותו מתנה לאמא שלה מכיוון שהיא ידעה עד כמה אהובים עליה פסלוני החרסינה. היא בחרה למכור את שעון היד שלה, החפץ יקר הערך היחיד שהיה ברשותה, כדי שתוכל לקנות את הפסלון. אחרי מות סבתא, הגיע פסלון החרסינה לבית אמא ועכשיו הוא אצלי.

מוניקה ריף / הכפתורים כמסע חושי אל העבר

עבורי הכפתורים הם סמל לזיכרונות וגעגועים. געגועים לילדות, למשפחה ולסביבה בה גדלתי. געגועים לאירועים, לקשרים ולחוויות. האוסף בקופסאות הכפתורים מכיל שלל של כפתורים מסוגים שונים. המגע בכל אחד ואחד מהם והתחושה שמתעוררת עם נפילתם בין האצבעות מחזירה אותי בכל פעם מחדש אל העבר. ניתן לחוש במרקמים השונים, הצורות, לשמוע את הצלילים ולהבחין במגוון רחב של צבעים. החוטים משמשים מאז ומתמיד לחיבור. עבורי החוטים הם סמל לחיבור, והגעגועים יוצרים יחד 'רקמה של חוטי זיכרון'.

נדין מלמוד / חלומות

געגוע הוא רגש חזק אשר לוקח מהאדם כוחות, ועם הזמן הנפש שלנו נשחקת. הרגש החזק והכמיהה למה ולמי שאינו נמצא עוד בסביבתנו יהווה עבורנו מנוע ליצירה ולחיים חדשים.

שילוב של יד ולב הם הכלים באמצעותם אני יוצרת. בבניינים שבניתי נתתי דרור לחופש היצירה. למרות הצורך להיצמד לתוכניות ולטכניקה בבניה, עבדתי בעיקר בספונטניות. העבודה צמחה קומה על גבי קומה כמו בתוך חלום, אלמנטים וטקסטורות של צמחיה אדמה וצוקים משתלבים על קירות המבנים לתוכם אני מזמינה את יקירי נפשי.

ססיליה הוטמכר / נתינה, כמיהה, תשוקה, האישה, בת-שבע, מחוברים

יצירתי שואבת ממעיין פנימי של אהבה ליופי, ומעולם עשיר של פנטזיה רגשית. בעבודותיי אני מבטאת את געגועי לארץ "לעולם לא" האידילית. למרות שהפיסול הקרמי דורש טכניקה מוקפדת, אני מצליחה ליצור אינטואיטיבית כשאני עוקבת רק אחר חוט הדמיון ותמיד התוצאה מפתיעה. אני מתגברת על האילוצים הטכניים ולא מאבדת את הספונטניות. בדמויות שלי אני מושפעת מזרם הבארוק באמנות. ניכרת בהן תנועתיות, אלמנטים דקורטיביים ולעיתים צבעוניות מודגשת. בחלק מהעבודות ניכר מתח בין הגלוי לנסתר. העבודה צומחת רבדים רבדים. אני בוחרת לחשוף ובמקביל יוצרת כיסוי וחוזר חלילה, תהליך שמספר סיפור ויוצר מסתורין.

שרון שיר / בילבי – גיבורת ילדותי, ילדים של אמא

במחשבה על העבר מתעורר בי הגעגוע להתרפקות, להתגפפות, להתכרבלות, להצמדות, להתקרבות, להתחבקות.

בילבי שבתה את ליבי בזכות העצמאות וההרפתקנות שלה. בילבי היא התגשמות החלום הילדותי שלי. בזיכרוני, מקרים רבים בהם חיקיתי אותה, טיפסתי על צמרות עצים ואפילו עליתי על גגות בתים. הציטוט שתמיד עורר ועדיין מעורר בי השראה הוא: "מעולם לא ניסיתי לעשות זאת בעבר, אז אני חושבת שללא ספק אצליח" (בילבי).