״צורת האמנות, שבה הפיוט יוצא בזה האופן מבין טבלות הכריכה של הספר ונעתק מן העולם האידיאלי של הדימוי אל העולם הממשי של ההצגה, היא הריקוד וכל המסתעף ממנו. […] בתהלוכות ובמצעדים, במשחקי התעמלות ובהצגות מכיר עם את עצמו."

פארנץ רוזנצוויג, כוכב הגאולה,[1919] 1970, עמ' 390.

התערוכה תם הטקס – GAME OVER עוסקת בכוחן של הטבעות ושל החתמות גופניות וכן בזיקה בינן לבין הטקס והריטואל. בין אם אלו ריטואלים מומצאים בהתאמה ל'המצאת המסורות' הלאומיות המודרניות, ובין אם אלו הערכים המוטמעים בספורט, במסורת הקלאסית ובתחייתה בעת החדשה, הגוף היה ועודנו אתר הנתון לשליטה, למשמעת ולמשטור. על במות הטקס והריטואל זכה המגדר לייצוג אייקוני, העובר במסירה מדור לדור, כמטבע שעליו הוטבע דיוקנו ונבחן תוקפו ותפקידו.

ההיטלטלות של הגוף, בין המעמד האינטימי, הפרטי והאישי, לבין עיצובו החברתי, הדתי והמיתי, מוצגת בתערוכה דרך נקודות המבט השונות של שלוש אומניות: איריס ברנע, רות פתיר ואסנת אוסטרליץ. המשותף לשלושתן הוא ההרהור על ייעודו של 'הגוף הראוי' ובייחוד זה הנשי. גם הגיל והמיניות, וזיקתם לפריון ולרבייה, מגולמים היטב בגוף המחולל והמתעמל, המוצג בתערוכה באמצעות טכנולוגיות של עיצוב תמונה החל מצילום, וידאו ועד לאנימציה. הבחירה של שלוש האומניות בדימויים תלויי טכנולוגיה אינה מקרית. הצילום הביא את מלאכת השעתוק המכני למהלך של קרבה מדומיינת בין הצופה למצולם ובו־זמנית להרחקה חושית ממנו. צילומי רחפן, דיגום מתוך צילומי רשת ושימוש בחיישנים ליצירת דגמי תנועה מבוססי אדם חי ומתנועע, מביאים את הגוף, שהינו מושא הצילום ושדרכו מתקיימים הטקס והריטואל, למצבי צפייה ייחודים, מתעתעים ומאתגרים. צפייה זו שונה מהשתתפות פעילה, שאליה התכוון פראנץ רוזנצווייג במובאה ומההתעלות והנשגבות, שהן תכליתם וכוחם של טקסים וריטואלים, וייתכן שכאן טמונה אפשרות חדשה של ראייה. טכנולוגיית הראייה, בידיהן של שלוש נשים אומניות, מעניקה לדימויים גם את הרבדים הסמויים של החוויה האישית, של החוויה הנשית הגופנית ושל המגדר, כביצוע גופני-חברתי. 

התערוכה נולדה מתוך התחקות אחר הפרויקט של איריס ברנע, "ריקוד הטקס", החל משלביו הראשונים ועד לעת הזאת, שבה הוא מוצג לראשונה. על הפרויקט כותבת איריס בהתכתבות איתי : "הריקוד שנולד יחד איתי, כאן, למרגלות הגלבוע. נשים לבושות שמלות לבנות, אוחזות טסים מקש, רוקדות לצלילי השיר בצעדים קבועים. התנועות מוטבעות בי באופן שאם יעירו אותי באמצע הלילה אוכל לרקוד אותן. את הריקוד המציאה רותי פסח. היא כבר בקושי יכולה ללכת והתנועות עוברות מאם לבת ובכל זאת מקפידה להגיע לחזרות מצוידת במיקרופון ובהוראות קשוחות." (2023) תיאורה, כרוקדת משתתפת, תואם את מה שנחרט בזיכרון הגופני של המשתתפות המקיימות את המסורת, שהומצאה עבור תחייתה של התרבות העברית בתנועה הציונית, ומימושה כהנגדה לגופו החלש של היהודי המנותק מהאדמה ומעיבודה. במילים אחרות, תכליתו האלגורית של הריטואל הוא ההתעברות של רחם האומה והולדתו של 'היהודי(ה) החדש(ה)'. למהלך זה נדרשו גיוס הגוף ורתימת הנפש, וכן הבטחה שלמהלך יהיה צידוק של ההיסטוריה והמיתוס מצד אחד, וגם מהעתיד לבוא והבטחת המשכיותה של האומה ה'מחדשת ימיה כקדם' מהצד השני. כפי שמתארת אילאיל זילברמן את טקס הבאת הביכורים בקיבוץ גן שמואל בחיבורה, "ייחודו של ריקוד העיטור בטקס הבאת הביכורים בראי הדורות" (יומני המחול, 2010), דמותן של כוהנות המשכן בריקוד העיטור מגולם על ידי נשים צעירות, שככל שהן מתבגרות הן מתחלפות באחרות צעירות יותר. על פי זילברמן, הגיל, הכשירות הפיזית ונועם תנועותיהן משמשים ערובה ל'התקבלות המנחה' ולהבטחת ההמשכיות. הטקס בגן שמואל, בבית אלפא וביישובים רבים נוספים הומצא והתחדש על ידי נשים והועבר מאישה אחת לרעותה. היו אלו נשים יחידאיות שהפכו בעצמן לכוהנות הטקס. הן יצרו את הריקוד עבור קהילתן מתוך מחויבות לערכיה ומתוך רצון להעניק לתפקידן בקהילה משמעות. נשים אלו הושפעו ממגמות שהתפתחו באומנות המחול המודרני במעבר בין המאה ה-19 למאה ה-20, ובייחוד אלו ששילבו בין הרוח הלאומית המתחדשת באירופה ובין מחול ההבעה, שפרח באותה עת ברפובליקת ויאמר. שילוב זה הוביל לשפה אסתטית ותנועתית אלגורית – הקהילה כישות מכילה והצורך בגיבושה ובהבטחת המשכיותה משתקפות הן באביזרים הנבחרים והן בכתב התנועה והריקוד. הטס העגול או החישוק העגול המורם או המונגש, השמלות הארוכות והצעדים העדינים והמדודים, לצד התחלפות המעגלים הפנימיים להליכת יחידה ולתהלוכות עם הטס כמגש, כל אלה מצולמים אצל איריס ברנע מעמדת הרחפן, מעל מטע הבננות(בהקמה), כאשר היריעה שמעל והתומכות שמתחת הופכות למעין שרטוט קווי התיחום של המחול וטווח המחייה של הנשים המחוללות, כך ייצוגו של הגבול נעשה מוחשי. גם בעבודה אחרת של איריס ברנע חוזר מוטיב המסלול כמטפורה להסללה בתלם החברתי, שהיה למנגנון משטור ההופך לגלוי בבריכת השחייה. ב"ריקוד הטקס" ממבט הציפור וממבט ההיסטוריה המגדרית, נראות הנשים ותנועותיהן לכודות כנמלים עמלות במבנה, שאותו הן בונות ובהוראות שהן נותנות לעצמן. ברנע מציעה להתבונן בגוף ולדמות אותו לתכשיט, לתשמיש של דת הלאום, וכך הטקס הינו ייצוג להסדרה חברתית קולקטיבית, רגע לפני שהיא הולכת ומתפוררת. מנגד, עולה דמותה המיתית של רותי פסח, שבחיוניותה הבלתי מתפשרת אוחזת בטס כבשרביט של כוהנת שבט עתיק.

שאלת הגיל והמתח המובנה, בין הערצת העבר לבין קידוש הנעורים בתנועות הלאומיות ובתנועה הציונית בפרט, עולה בעבודתה של רות פתיר "זהבה 1". בעבודתה, נחשף השימוש המניפולטיבי בארכאולוגיה למטרות לאומיות ועימו נחשפת הזיקה בין מגדר, מין וגיל. צלמיות פריון ניאוליתיות המוצגות באורח קבע במוזיאון רוקפלר, ושגודלן מותאם ומאפשר את החזקתן בכף היד, רוקדות בשדות קיבוץ עין חרוד לקול שירתה של חוה אלברשטיין, כשתנועות הריקוד הן אלו שנקלטו על ידי החיישנים שעל חליפתה של אישה מבוגרת, הרוקדת בחן רב בעזרת האנימציה של  יונתן וסרמן. הצלמיות 'מחדשות את ימיהן כקדם', אבל במהלך רדיקלי. רות פתיר אינה נותנת לזמן לחמוק, אלא חושפת את ה"המצאה" ואת העובדה שצלמיות הפריון הזדקנו מאוד וכבר אינן יכולות לעמוד בהבטחת ההמשכיות. עם זאת, תפקיד 'רחם האומה' אינו יורד מעל הפרק וממשיך לעבור מאם לבת והוא מועצם על ידי התשוקה הלאומית לפרו ורבו. האם הטכנולוגיה, שאפשרה לצלמיות לרקוד, לאחר 3000 שנה של שיתוק, תשחרר אותן ואותנו מהתפקיד המגדרי שהן נועדו לו?  

התנועה היא הקו המקשר בין כל העבודות שבתערוכה. המבט על התנועה והמבט המושלך על הגוף המתנועע מעניקים מפתחות לפרשנות אפשרית של היצירות המוצגות כמכלול אחד. המחול וגם ההתעמלות היוו חלק מ'תרבות הגוף' ו'אורח החיים'. תפיסות אלו עמדו ביסוד המחול המודרני והיו קטגוריות, שהכילו בכפיפה אחת פעילויות גופניות אישיות וקולקטיביות כגון: תרגילי ריתמיקה, כושר, ריקודי פולקלור, מחול הבעה וספורט תחרותי, שהיו לרכיבים של התרבות העברית המתחדשת. גם כיום 'תרבות הגוף' מבטיחה נעורים ומפרנסת את תעשיית היופי ואסנת אוסטרליץ מודעת להקשר זה ולהקשרים נוספים, הצומחים מהמקום. בספרה 'תנועה לאומית' (2016) כותבת ליאורה בינג־היידקר , על החשיבות שהעניקה התנועה הציונית לתחיית הגוף הלאומי, תרתי משמע. התחייה המגולמת בגוף שימשה מעין דגם של גאולה, ולכן בחירתה של אסנת אוסטרליץ בדמויות של ספורטאיות וספורטאים אולימפיים או באלו השואפים לכך אינה מקרית וקשורה קשר עמוק בשאלת הגוף ובהבניית 'גוף-סובייקט' בחינוך הציוני, כפי שחוותה אוסטרליץ כנערה צעירה. אסנת אוסטרליץ מפגישה אותנו עם הגוף הבא אל גבולותיו כדימוי שקוף, חסר ו/או נגטיב של עצמו, ובו בזמן כפלקט של יופי אולימפי. היא נוקטת בהרחקה מכוונות ונעזרת בתוכנות לעיבוד תמונה. ביצירותיה נוכחות רוחות רפאים, הדומות לצל, שבכוחן מתניעות את התנועה או לחילופין גורמות בכוחן לשיתוק ולקיפאון האוחזים במבצע/ת. הדמויות אינן מהמעגל הקרוב ובוודאי לא מתוך ההווי החלוצי. חלק מהדמויות ידועות ואייקוניות וכך מואצת ההזרה ביצירה. המהלך של דיגום צילומי רשת לוקח בחשבון שהדימויים וייצוגי הגוף מובנים מראש על ידי כללי הטקס ועל ידי כללי הצילום, כמתווכו המודרני שלו אל הקהל. האומנית מתערבת, מפחיתה בפאתוס, מזקקת עצב דרוך ומעניקה לדימויים יופי השייך לבובות פורצלן. השבריריות של 'תרבות הגוף' על כל שלוחותיה, כולל זו שיצרה את מושבה בישראל, משדרת אותות מצוקה.

הגוף וחתימות התנועה שלו מוצגות בתערוכה בתדרים שונים. לעיתים, בנימה מבודחת המעלה חיוך ולעיתים, בדרך מלנכולית או נוסטלגית ולא פחות מזה ביקורתית ומכאן, שיש לא מעט אמביוולנטיות. נראה שהגוף כהתגלמות של אידיאות הוא הגיבור הטרגי של התחייה הלאומית… ושל התערוכה. האם ניתן לדמיין מפנה בעלילה? מה אם הכוהנת והמדליסטית האולימפית ייצאו לפגרה ארוכה …? אולי אז תקום ילדה שתכריז: "תם הטקס, אפשר להתפזר". ואז… בלי להישמע למשרוקית של המאמנת הלאומית ובלי לשמש תשמישי קדושה, גופים לראווה או לרבייה, רק אז נתחיל עידן אחר. 

יעל גילעת, מרץ 2023