דיסוננס לשני כינורות וטרמין                                               

בקיץ 2009 נסע שוקה גלוטמן לברלין כמנחה קבוצת דיאלוג של קולנוענים יהודים וגרמנים צעירים. אותו  ביקור היה לתחילתו של מסע אישי ואמנותי שהתערוכה 'מנגינה גרמנית' מבקשת לסכם.

שוקה גלוטמן הוא אמן ומורה באוניברסיטת בן-גוריון, אוניברסיטת תל- אביב ומכללת בית ברל. במהלך דרכו האמנותית עד כה הציג מספר רב של תערוכות יחיד, ובהן התערוכה "כאן גרים בכיף מר פואטי ומר פאתטי" במוזיאון תל אביב בשנת 2000. בעשור האחרון הוא פועל גם כמנחה קבוצות דיאלוג יהודי-פלסטיני. אפשר לומר שעבודתו של גלוטמן עד כה התרכזה בשיחות פנימיות אישיות, בתוך ומחוץ לאמנות, מול מציאות חברתית ופוליטית: מקומינו כאן ומקומו המוכחש של הפלסטיני. ספרי הזיכרונות הבלתי כתובים של שני העמים החיים כאן, קיבלו ביטוי במהלך השנים בעבודת האמנות של גלוטמן, במקביל לתהיות פרטיות בנוגע לקיומו כאן כבן לשורדי שואה וכמי שלחם במלחמת יום הכיפורים – שני מרכיבי זהות שכמעט מגדירים את ה'ישראליות'.

הביקור בברלין בשנה שעברה הניע מסע חדש, ובעקבותיו גילויים חדשים. אל פני השטח צפו ועלו שלוש פאות של משולש: הפלסטינית, היהודית והגרמנית, כשלושה מרכיבי זהות הנאבקים על בכורת הנרטיב. כל אחד מהנרטיבים רוחש במרחב הפרטי של בני המתים והמומתים, הכובשים ונכבשים. כל אחד מהנרטיבים עומד כל העת בפני ניצול יתר של כוחות פוליטיים המבקשים לגייסו למטרותיהם.  

שמה של התערוכה, 'מנגינה גרמנית', הוא פרפראזה לשמו של סרט נשכח שביים הצלם והקולנוען הלמר לרסקי בירושלים ב-1934-'מנגינה עברית'. הסרט הופק על ידי 'ליגת התרבות היהודית' שפעלה תחת פיקוחו ההדוק של המשטר הנאצי ונערך והושלם תחת משטר 'חוקי הגזע' המחייבים. הסרט, שצולם בשחור-לבן ובאיכויות התאורה הנדירות של לרסקי, מציג, בין השאר, כנר יהודי (דימוי שגאלי ליהודי הנודד), שנענה להפצרתו של נער פלסטיני החובר אליו, ומנגן את הלחן  היהודי שחובר בשנת 1911 על ידי המוסיקאי יוסף אחרון, בשם-'מנגינה עברית'. שניהם ניצבים בשמש הקופחת מול הר הבית ושער הרחמים.

שוקה גלוטמן הזמין את הכנר אורי חמיידס,  חבר עמו לחם ב-73' המתגורר באיטליה, גם הוא בן 'הדור השני', וצילם את הסרט 'מנגינה עברית' כמחווה לסרטו של לרסקי.

בנוסף לשני הסרטים מוצג בתערוכה תיעוד ישן של קלרה רוקמור המנגנת אותו לחן בטרמין, כלי נגינה בעל תכונות יוצאות דופן, וכן עבודת וידאו נוספת של גלוטמן, 'רוח-ים'.

מעגלים נפתחים ונסגרים, המלחמות ההן, הקונפליקט שאינו נענה, הזיכרון שעבר בירושה והתערבב בזיכרון המלחמה האישי. שאלות שהתשובות להן לעולם אינן מספקות חוזרות וצפות באוויר.

דמותו של היוצר, שוקה גלוטמן, נוכחת בעבודות כהצעה לדמות הצבר ברגע המעבר: מזה הבוטח, המרושל, הלוחמני, לצבר האחר, המודע ליופי, לכאב. או כלשונו: "נכנסתי למלחמת יום הכיפורים ישראלי ויצאתי ממנה יהודי".

הפרויקט 'מנגינה גרמנית' התחיל כמסע אישי המיטלטל בין עבר להווה. מרגע הפקעתו אל חלל הגלריה הוא הופך לתערוכה המישירה מבט אל ליבו של הקונפליקט. 

התערוכה אינה סיכום מסע אלא אתנחתא בלבד. היא מכילה שלוש סדרות של עבודות סטילס, בארון תצוגה מוצגים צילומים, אוביקטים וטכסטים שנאספו במהלך 'טיול פנימי' בן שנה אחת אל מחוזות חדשים של תודעה.

חלל התצוגה המרכזי של הגלריה הופך בתערוכה למעין פתיחת ספר-יומן. כמו טריק 'הארי פוטרי' שבו כפולת עמודים הופכת למסע לתוך מימד שלישי המכיל  דימויים המשמשים מוליכי מחשבה, או הרהור. העבודות המוצגות בתערוכה מוותרות על מעמדן האיקוני. חתימת ידו של שוקה גלוטמן נוכחת אך ללא

התביעה להשמיע קול חד-פעמי של מחבר, אלא כדי למקד את מבטו של הצופה אל פינה שלעולם אינה מוארת דיה.   

במסגרת התערוכה תתקיים באודיטוריום מרכז ההנצחה התכנסות בשיתוף המכון לאמנות של מכללה האקדמית 'אורנים', תחת הכותרת: רגעים לא היסטוריים: על יחסי גרמנים- יהודים- פלסטינים, משולש ברמודה או פתח לתקווה?

במרכז ההתכנסות יעמוד אותו משולש של משקעי עבר, המאיים לגרור את המעורבים בו לתוך חור שחור של שנאה ואלימות. במפגש ישתתפו דוברים המייצגים את שלושת הצדדים המעורבים. כל אחד מהם יספר את סיפור החיים שלו בו מתגלם משולש זה.

במפגש שיתקיים בהמשך, קהל הנוכחים יונחה לפעילות חקירה, לימוד ועיבוד התכנים שעלו.