סדרת ההדפסים של עדינה קיי מספרת על מסע. "אבא הצליח לברוח ממחנה השמדה בטרנסניסטריה בתוך מיכלית נפט. המיכלית הייתה מגיעה מלאה בדלק למחנה, מרוקנת את הדלק בלילה, ולפנות בוקר עוזבת את המחנה ריקה. באחד הלילות אבי הסתנן לתוך בטן המיכלית וכך הצליח לברוח אל החופש." אביה של עדינה אומנם ניצל מהמחנה, אך בריחה זו לא באמת שחררה אותו לחופשי. היא מדמה אותו ליונה הנביא, אדם בבטן דג גדול המנסה ללא הצלחה לברוח מגורלו.

"הקלו המים"[1] היא תערוכה השואלת על האפשרות של סוף המבול ושל התחלה חדשה. עדינה מקבילה בין המסע של אביה לחופש וחיים והמסע של יונה בבטן הדג, ומפגישה אותם באמצעות דמותו של בנה. בפרויקט המשחזר מסע, עדינה גייסה את קרוביה, ביימה וצילמה אותם על יאכטה בים. הפקה זו היא מחווה ל"חירות מובילה את העם" (1830), ציור בו תיאר אז'ן דלקרואה את מריאן, אלגוריית החירות, ותחתיה את קורבנות המהפכה. הדמות הנשית של מריאן, האוחזת בדגל צרפת, הוחלפה בדמות הבן, המנופף בחולצתו הלבנה. הסצנה המקורית נצבעה באופי אחר, והתוצאה הסופית מזכירה יותר את "רפסודת המדוזה" (1818) של תיאודור ז'ריקו, ספינת הפליטים המיתולוגית של תולדות האמנות.

האם חירות, כבוד האדם וזכויות האדם מובטחים בימינו? הקלו המים?

לצד סדרת "הקלו המים" סדרה נוספת המורכבת מגולגולות ומוחות. דימוי המוח נע בין גוונים שונים של אפור ואדום, רגע אחד הוא נגלה כעובר מכורבל וברגע אחר – כמפת דרכים, צירים ומסלולים. הגולגולת, לעומתו, מסמנת עצירה ומחשבה. בתחריטים המוצגים, הגולגולת אינה רק חפץ המסמל מוות ומזכיר לנו את היותנו סופיים, אלא נראית אנושית במיוחד. הגולגולת היא פרופיל חי-מת, דיוקן של כאב חלול, המבוסס על צילום רנטגן של האמנית עצמה.

התחריטים הודפסו בסדנת ההדפס ע"ש אריה רוטמן במכללה האקדמית לחינוך אורנים ובסדנא לתחריט ע"ש גוטסמן בקיבוץ כברי.

כתבה: אלה קריגר

[1] בראשית, פרק ח', פסוק ח'