תערוכה זו היא נקודת ציון בתהליך אמנותי משותף שהחל עמי לפני שנתיים, תהליך בו למדו חברי קבוצת הצילום של מכללת הוותיקים בעמק יזרעאל שיעורי תיאוריה באמנות הצילום העכשווית ועד עיבוד צילומים במחשב, מצילומי חטף ברחוב ועד צילומי סטודיו, כל סטודנט נחשף לקשת אמנותית רחבה, שמוצאת ביטוי בתערוכה זו.

סוזן סונטאג כותבת בספרה "הצילום כראי התקופה", כי "לצלם משמעו להאציל חשיבות" ובנוסף כותבת "המצלמה הופכת כל אחד לתייר בתוך מציאות של הזולת ולפעמים במציאות של המצלם עצמו".

אכן, המצלמה משמשת ככלי בוחן למציאות. על אף האשלייה כי תפקידה הוא לצטט באופן אובייקטיבי את המציאות, דווקא היא מצביעה יותר מכל על נטיות ליבו של הצלם.

עמק יזרעאל ומאפייניו השונים, מקום מושבם של המציגים, משמשים ברבות מן העבודות כנקודת המוצא לביטוי האמנותי.

אחדים בחרו להשתמש במצלמה ככלי מחקר, שמטרתו להציג מציאות מטרידה ולעמת את הצופה עם אידיליה נסדקת. כך חושף אייבן מציאות מורכבת של זוגיות או משפחתיות בצילומי סנאפ, ואילו תמי מתעדת את החקלאות הגוועת בעמק.

אחרים משתמשים בכוחו המתעתע של המדיום הדובר אמת, כדי ליצור מציאות אלטרנטיבית. החל באורי אשר מצלם את חששותיו לגבי דור העתיד, דודי אשר מצלם אנקדוטות משפחתיות בטכניקה המציעה אופן התבוננות שונה וכלה ביהודה אשר משתמש במחשב כדי ליצור פורטרט עצמי שלא יכול להתקיים במציאות.

שתי צלמות משתמשות במדיום כדי להתבונן פנימה והחוצה. עמליה בוחנת את מושג הנשיות דרך קומפוזיציה ואור. ואילו רותי מצלמת את ההבדל בין בדידות לבין "להיות לבד", ומאפשרת הצצה ליומן אישי ואמביוולנטי.

הקבוצה האחרונה של הצלמים, משתמשת בצילום כדרך התבוננות אחרת על המציאות היומיומית. הילירי עושה שימוש בחשיפות ארוכות ויוצרת אמנות מופשטת של תנועה ואור. מיקה מציעה דיוק ואסתטיקה יפנית, בסדרת תצלומים העוסקים במים. דב מצלם נוף, עכשווי ודינמי, הנשקף מבעד למסגרת החלון של רכבת העמק בזמן נסיעתה, ואילו יהודית מצלמת חלקי עצים בסדרת צילומי תקריב, כדי לעורר דיון אודות אנושיות ומיניות.

תערוכה זו הינה רבגונית ורחבת יריעה, ובהחלט אינה קו סיום לתהליך. בטוחני כי צלמי הקבוצה ימשיכו לחקור את גבולות המדיום וכי תהליכי המחקר שהחלו להתגבש רק יתעצמו בעתיד.