בציוריה של תמר רודד שבתאי קיימת תנועה מתמדת  של  כתמי  צבע,  אשר  נמזגים,  האחד לתוך השני, מזיגה של דימוי לתוך רקע, של רקע לתוך דימוי, של דמות אחת לתוך האחרת, מעין תנועה של התכנסות והתפשטות בו זמנית, של טרנספורמציה, של שינוי ומעבר ממצב אחד למצב אחר. המראה מזכיר רגע אינטימי של חלום, או מחשבה בהקיץ: ישויות אניגמטיות כמו מתהוות מתוך נזילות הצבע והתמזגות הכתמים, נוצרות בנגיעות עדינות, כתם על גבי כתם, שכבה על גבי שכבה, בשקיפויות אקוורליות. כל דמות מרוכזת בפעולה שלה, בתנוחה שלה: האחת אוחזת  במכחול  דמוי  כידון,  כמכשפת  עתיקה הבוראת עולמות. האחרת מישירה מבטה לצופה ומכתר-ראשה מציץ ברבור (אולי לדה המיתולוגית, שזאוס חשק בה, ובא אליה בדמות ברבור בליל כלולותיה.)? האחרות חסרות פנים, בעלות יכולות פיזיות בלתי מוגבלות של התארכות, נמתחות בתנוחות יוגה שונות, כורעות על הקרקע, ספק נשים ספק חיות. נדמה כי רודד שבתאי תרה בעבודותיה אחר שפות קולקטיביות עתיקות, אחר איכויות מטאפיזיות הבאות  לביטוי בדמויות אנושיות ועל-אנושיות – ארכיטיפיות או מיתולוגיות, ובתנוחות היוגה, בהן ה’אסנות’ העתיקות משלבות בין גוף לנפש.

כאמנית, אשר הריקוד הוא חלק בלתי נפרד מחייה,  עסוקה  רודד,  מזה  שנים,  בחקר  הגוף והתנועה באמצעות הציור והאובייקטים שהיא יוצרת: “בעבודתי אני חוקרת, בדרכים שונות, כיצד ניתן  לפענח את פנים  הגוף,  ולחשוף ידע עמוק הנמצא מתחת לפני השטח של העור – התרחשות פנים-גופית, פיזית ונפשית. ההשתהות בתנוחה והמאמץ הפיזי מגבירים את העוצמה של התחושות וההתרחשויות הגופניות, ומאפשרים חרך הצצה פנימה. הנייר, שסופג את הנוזל ואת הדימויים שנוצרים על גביו, משמש לי כ’צלחת פטרי’  –  כר  גידול  לכתמים  ודימויים  המתארים את החוויה הפנים-גופית”. רודד בוראת במכחולה איברים, מחברת לגוף ומפיחה בו תנועה. הגוף כמו עולה על  גדותיו  והאיברים הפנימיים נחשפים ופורצים החוצה. בעבודותיה, החומר אינו מגביל את הרוח והוא בסיס להתמרה מתמדת. המבט מפליג בין המופשט לקונקרטי, בין  הפיזי למיתולוגי, בין התנועה הנוצרת בהווהלבין מסרים ארכיטיפיים קולקטיבים. הצופה מוזמן להשתקע ולהרהר, להתמסר לעדינות המכחול והכתמים, לתנועת הדמויות או למבט ולהיזכר.